רות קלדרון משוחחת עם ישראל ברייט / רדיו מהות החיים 27.7.12

רות קלדרון משוחחת עם ישראל ברייט / רדיו מהות החיים 27.7.12

דבר הזונה מכרכֵּי הים* / הילה אהרון בריק

1.

בְּגוּפִי אֲנִי מְפִיחָה בָּהֶם חַיִּים

ישְּׁבָה לִי סְפוּנָה לִי

מֵעֵבֶר לְשִׁבְעַת נַהֲרוֹת

מְחַכֶּה שֶׁיַּעֲלוּ אֵלַי לַרֶגֶּל

כְּשֶׁהֵם בָּאִים

גּוּפִי הוּא אָדוֹן לְעַצְמוֹ

אֲנִי נוֹתְנָה לִרְטַטַּי

(כָּל סוּגֵי הָרְטָטִים - כָּאן כָּאן וְכָאן)

מָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד

בְּעֵינֵי רוּחִי אֲנִי אִשָּׁה מְשֻׁחְרֶרֶת

מְפִיקָה מַרְגָּלִיּוֹת מִצְרָכַי הַגְּדוֹלִים

וְגַם אִם אַכְזָבָתָם

עוֹלָה הַשָּׁמַיְמָה,

אֲנִי יוֹצֵאת נִשְׂכֶּרֶת

וְהֵם נִשְׂכָּרִים בִּגְאֻלָּה

2.

אֵינֶנִּי מֵעֵבֶר לְשִׁבְעַת הַנְּהָרוֹת

אֵינִי אִשָּׁה מְשֻׁחְרֶרֶת

אֵינִי זְקוּקָה לַדִּינָרִים

גּוּפִי אֵינוֹ גּוּפִי

רְטַטַּי אֵינָם רְטַטַּי

אֲנִי גָּזָה,

נְטוּלַת אֲחוֹרַיִם וְגוּף

ישְּׁבָה עַל מַדָּף דִּמְיוֹנִי

אֵינִּי אִשָּׁה שֶׁל מַמָּשׁ

אֵינֶנִּי מַמָּשׁ

ואֵינִי מָשָׁה

הַשְּׁמוּעוֹת אוֹדוֹתַי נְכוֹנוֹת וּמֻפְרָכוֹת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת

אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל רַעְיוֹן

אֲנִי הָאִשָּׁה הַמֻּפְלָאָה שֶׁבְּתוֹכָם

* תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יז, א

פרח היביסקוס / הילה אהרון בריק

"תנועה של תענוג בעולם - כמו לנעול סנדל לילד" (מעוז כהנא מדבר על המגיד ממזריץ')

כְּמוֹ לִנְעֹל סַנְדָּל לַיֶּלֶד

וְהַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ רוֹצֶה בַּסַּנְדָּל

וְחַם בַּבַּיִת, צַחֲנַת לַיְלָה וְחַיּוֹת וְסַנְדָּל

וְיֵשׁ לִפְתֹּחַ חַלּוֹן

וּבֵינְתַיִם הַיֶּלֶד בּוֹרֵחַ אֶל הָאַמְבַּטְיָה וְטוֹבֵל אֶת יָדוֹ

בָּאַסְלָה וְיֵשׁ לְהָנִיף אֶל הַכִּיּוֹר

14 קִילוֹ (תּוֹדָה לָאֵל עַל כֹּל קִילוֹ) מְמָאֲנִים וּלְסַבֵּן יַדַּיִם אֲחוּזוֹת תְּזָזִית

נִשְׁלָחוֹת אֱלֶי תַּמְרוּקִים, חוֹמְקוֹת מִמַּגֶּבֶת

מְטַפְטְפוֹת בְּדַרְכָּן לַמִּטְבָּח

פוֹתְחוֹת אָרוֹן וְגוֹרְפוֹת אֶת תְּכוּלָתוֹ לָרִצְפָּה

וְקוֹרְעוֹת אֶת שַׂקִּית חֲטִיף הַחֲתוּלִים

(הַחֲתוּלִים מַגִּיעִים לַשַּׁחֵר)

וְהַפֶּה מִתְמַלֵּא וְצוֹחֵק וְלוֹעֵס וְאָז מִתְחַלְחֵל

וְיֵשׁ לְהָנִיף וְלַשּוּב אֶל ַחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה

14 קִילוֹ מְבַכִּים וְיוֹרְקִים

וּלְסַבֵּן וְלִשְׁטֹף וְלָצֵאת וּלְהָגִיף

וְלָשׁוּב לְמִטְבַּח, שָׁם בַּקְבּוּק מַיִם קָרִים

מַמְתִּין לְהִילָקַח וְיֵשׁ לִסְגֹּר אֶת דֶּלֶת הַמְּקָרֵר בִּזְרִיזוּת מִפְּנֵי הֶחָתוּל

אוּלָם הֶחָתוּל זָרִיז יוֹתֵר וְיֵשׁ לְנַתֵּק בִּנְחִישׁוּת 8 קִילוֹ שֶׁל

כּוֹחַ רָצוֹן וּפַרְוָה מִן הַחַסָּה הַמְעוּלָפָה

וְלִסְגֹּר אֶת דֶּלֶת הַמְּקָרֵר

וּלְהָנִיף אֶת הַתִּיק

וְלִשְׁלֹף זִכָּרוֹן עָמוּם מִיַּרְכְּתֵי הַמּוֹחַ,

זִכְרוֹן הַסַּנְדָּל

וּלְאַתְּרוֹ וְסוֹף סוֹף לִנְעֹל

וּלְהָנִיף אֶת הַיֶּלֶד וְלִנְשֹׁם עָמֹק תַּלְתַּלָּיו הַמְּזִיעִים

וּלְהָנִיף אֶת צְרוֹר הַמַּפְתְּחוֹת

וּלְהָגִיף אֶת הַדֶּלֶת

וּלְהוֹלִיךְ אֶת הַיֶּלֶד אֶל הַמְּכוֹנִית

וּלְחַפֵּשׂ יַחַד אוֹטוֹ זֶבֶל גָּדוֹל וְשָׁמֵן וּמוּטָב טְרַקְטוֹר ומוּטָב מִשְׁנֵיהֶם מְעַרְבֵּל בֶּטוֹן

וּלְחַפֵּשׂ חֲנַיָּה וְלַחְנוֹת וְלָצֵאת וּלְהָנִיף וְלִפְסֹעַ

וְלִקְטֹף פֶּרַח הִיבִּיסְקוּס

וּלְהִכָּנֵס אֶל הַגַּן, וּלְחַיֵּךְ

לַהוֹרִים, לַיְּלָדִים, לִמְטַפְּלוֹת

וְלִפְרֹק חִתּוּלִים וּבְגָדִים וּבַקְבּוּק וּפֶרַח הִיבִּיסְקוּס

וּלְהָנִיף בַּעֲדִינוּת בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לְבֹקֶר זֶה

14 קִילוֹׁ (יִשְׁתַבַּח שְׁמוֹ עַל כֹּל קִילוֹ וְקִילוֹ) שְׁטוּפֵי דְמָעוֹת וּדְרָמָה

וּלְהַפְקִידָם אֵצֶל מְטַפֶּלֶת קוֹרֶצֶת

וּלְהָנִיחַ מֵאֲחוֹרַיִךְ אֶת הַגַּן, אֶת הַמְּלֵאוּת

וּלְהַמְשִׁיךְ הַלְאָה

מותה של אמי בא/ שלי קלינג

מותה של אמי בא עלינו כרוח סערה.

לא. מותה בא עלינו כנחשול מאיים. כחיית טרף תקף אותנו והותיר אותנו המומים שבורים וכואבים. לא.

מותה בא כמותה. כמות שהיא שוכבת בחדר הלבן במנזר בעיר התחתית חיפה, הקירות לבנים ואי אפשר להתייחס אליהם או אל מה שניבט מן החלון, אפשר להשתמש בזיכרון מה שראינו לפני שנכנסנו לחדר הקטן הלבן הזה, ארובות מעלות עשן בבית דגון שפעם כשהיינו ילדים ביקרנו בו ונגענו בחיטה ערומה בערימות  בחללים גדולים ענקיים אפורים, אימא לבשה בהיר וצחקה, אני חושבת שצחקה, גם הים יכול היה להיראות או להיות נשקף, כחול, כמובן שהוא כחול זה צבעו של הים בחוף השמור, קראו לו החוף השמור כי היה בפתחו שומר וסבא היה משלם לו ואנחנו היינו גולשים במגלשות ענקיות כחולות מים צוננים אריאל אריאל תראה אותי חכה לי למה אתה לא מחכה לי אח"כ היה פלאפל חם בפינה וריח של סבא ריח של זיעה וקרם שיזוף, נשקף גם ההר שאפשר לעלות ולרדת אותו במדרגות אבן צוננות לבנות צהובות, בדרך מהכרמל אל העיר יש תחנות- הספסל שתמיד ישבנו עליו לנוח בצל העצים שהיו משירים פרות קטנים שחורים, הקונסרבטוריון שבו למדנו לנגן בפסנתר יצירות אקורדים אטיודים קוורצה קווינטה, המורה עימנואלה הייתה מדגימה והציפורניים שלה משוכות בלק שקוף נוצצות בוהקות על הקלידים משמיעות תיק תיק בקרשנדו ריח הפרקט והשקט הזה של לפני השעור, המדרגות מובילות למטה אל מקום קסום, זה רגע אחד של אושר, שיעור פסנתר, אני לא אהבתי לנגן אמרה אימא, הכריחו אותי. אני רציתי לרקוד, אמרה אימא, לא נתנו לי. סבא חשב שזה לא צנוע שיראו לי את הרגליים. ואני רקדתי פיזזתי הרמתי רגליים והסתובבתי בפירואטים ואספתי את השיער לקוקו גבוה ברשת ורודה כדי לעשות אותה מאושרת. נשקף גם בית החולים הארור שבו בילתה את חמש השנים האיומות לפני שהסתגרה סוף סוף במנזר, ההוספיס, להיפרד מהעולם הזה במשך עשרה ימים של גיהינום וייסורים.

מותה בא עלינו כשתיקה רועמת. מותה כמותה, כמות שהייתה, מסוכסך, מבולבל, רוצה ולא רוצה, נמשך ונפסק, ואנחנו יושבים ליד חדרה ומחכים, מחכים למותה, מחכים שהרופא יבוא, לא בא רופא כי אין כאן מה לרפא, יש רק להקל, על ייסוריה אפשר להקל? על ייסורינו יקל רק מותה של אמי העצובה.

בארון שלי, בארון שלי, למעלה, בצד, יש קופסא. את טבעת הנישואין שלי תיקחי לעצמך. גם את השרשראות. גם את הסיכה של נלה. את הטבעת שאריאל נתן לי את זוכרת? עם אבן טורקיז. תתני לו. בעצם גם את הטבעת נישואין. תתני לו. לה תתני את הצמיד. את יודעת איזה צמיד? תתני לה. לא . לו. רגע עוד פעם. את הטבעת תתני לך. לה

למן הרגע שחלתה התחילה לחלק את הרכוש שלה. בכל פעם שהייתי באה לביקור הייתי יוצאת עם שלל. מנורה תמונה, פמוט, מפית רקומה, בגד. טיפין טיפין מה שנקרא. אריאל לא רצה לקחת. בשום אופן לא. אבל אני? אני לוקחת. מניחה את החפצים בדירה התל אביבית שלי בזוית הנכונה. חפצים יפים, ייחודיים, איכותיים, יקרים. מתאימים לי בול לרהיטים מאיקאה. נותנים לדירה שיק. שיק שק.

אבל כשהיה ברור שזהו, אין יותר מה לעשות, ניסינו הכול, התרופות הפסיקו להשפיע, המוות ודאי, אז היא התחילה לפלוט חפצים בכמויות. שקים שלמים, בתוכם אוצרות חייה עטופים נייר עיתון ושקיות מרשרשות, שקיות הן תמיד מרשרשות, היא הייתה אוספת אותן בתוך שקיות אחרות, שקית קטנה בתוך שקית יותר קטנה בתוך שקית קטנה קטנה בתוך שקית קטנטנה בתוך שקית קטנטנה... בום. עכשיו סוף סוף היה להן שימוש לכל השקיות האלה, שכמו אבק התפזרו בכל הבית, סתמו חורים, נכנסו לנשמה, לנקבוביות העור, רשרוש השקיות ליווה את מחלתה כנעימת אבל, פשש פשש... פחרק פחרק... ווש... היה להן מקום בארון במטבח, כשנגמר שם המקום הן עברו לשכון גם במזווה שבמרפסת, משם פלשו אל המזנון בסלון, אל מתחת למיטה, בארון השירות, בגיגית באמבטיה, מכסות סרוויסים וכוסות יין ומחזיק מפיות ומתנות שלא נפתחו וכפות מוזהבות את הכול כיסו השקיות עד שנמצא להן שימוש לכסות לעטוף ולהגן על החפצים שאמי גירשה מביתה הגלתה אותם אל בתים אחרים, כמעט זרים כי בדירות התל אביביות המעודכנות שלנו היא הפסיקה לבקר כשכוחותיה עזבו אותה, התקיימנו בעולמות מקבילים, שלעולם לא ייפגשו, היא במוות ובייסורים ואני בחיים שחייבים להמשך, יוצאת עם גברים ושוכבת אתם במיטה שלי שמוארת באור המנורה הענתיקה שהיא קנתה במכירה מיוחדת אצל וולפסון, או יעקובסון, מתכננת תוכניות, בונה לי עתיד, קונה בגדים, ספרים, מאכילה את החתול, מדברת בטלפון, קובעת פגישות, נוהרת קדימה, להספיק, להיות לחיות למען השם. ואמי הולכת ונגמרת וכוחותיה עוזבים אותה,  עוזבים ועוברים לאן? פשוט נשרו ממנה אל הסדינים המיוזעים עליהם שכבה, עזבו אותה עם הבשר שעזב, ונשמטו אל האדמה עם העור שהידלדל, עם הקול שנחלש, עם הדעת המתבלבלת ומתעייפת.

הייתי נכנסת אל הבית הגדול, הקריר גם באוגוסט, ריח שתן חתולים ותרופות מקדם אותי בבואי. אבי יושב בסלון, בכורסה שלו ליד החלון, קורא הארץ. או דה מרקר, או איזושהי ביוגרפיה היסטורית. שלום! כמה אני שמח שבאת. השלום שלו מופרז, מחויך, רועם ממש, שלוווווום!! חמווווודה! אני מתאמצת. אני רגילה לרדות בהוריי, לא לגלות סבלנות, להתלונן. אבל כעת אני מנומסת. נותנת לו שיחבק אותי. תחבק, כמה שאתה רוצה. נחנקת מהחיבוק שלו, שותקת. נותנת לו שיביט עלי בעיניים מצועפות. בעפעפיים פעורים. הוא ממש אוכל אותי במבט שלו. ביום אחר הייתי אומרת לו נו אבא די כבר.... אבל היום אני נותנת לו. הוא כל כך כל כך מסכן.

פעם עוד הייתה יורדת את המדרגות אל הסלון. בית הוריי בנוי שלוש חטיבות התחתונה, האמצעית והעליונה. ממש כמו חיפה, שכשהיינו ילדים היינו אוכלים גלידה תות וניל בשלוש טעימות- ראשונה מסירים את הגבעה הורודה מתוקה קרירה – ההר. שנייה נוגעות החניכיים בשולי הכפית, מוסיפות מרירות המבשרת כי עוד רגע יגמר- הדר. ואחרונה עוטפת הלשון בשיני החלב את הכפית כולה ומוריקה את כל תכולתה הזעירה אל הגרון, נגמר- העיר התחתית. ובית הוריי גם הוא- למעלה- ההר. שם שכנו חדרי המגורים, חדרי הילדים, עמוסי צעצועים מתוקים וספרים בובות ולגו וקוביות ורכבת ואוניה וספרים, אמבטיה חומה שפעם ננעלתי בה ולא פחדתי, כאילו הייתי במסע נסתר וסודי אל משהו...  חדר השינה שהכול בו בנוי לזוג- ארון זוגי ובו צד גברי וצד נשי, מיטה זוגית ובה צד נשי- תמרוקים, מראה, בשמים, מסרק, וצד גברי- מנורה ואבק. שם בקצה ההר שכנה כעת אמי הגוססת, המיטה שינתה זווית כדי שתוכל לראות את החלון ממשכבה בלי שתצטרך לסובב את הראש, התמרוקים פינו מקומם לתרופות, אלפי תרופות בקופסאות קרטון צבעוניות סרוקסט ווליום וחומר משלשל חומר משתן חוקן אלוהים.... קרם אלוורה בכל מקום הקרם הירקרק הדביק הזה, כשרציתי לנשק אותה הייתה דוחה אותי לא לא אני לא יכולה ואני נעתרתי לרצונה בהקלה, מי רוצה לחבק ולנשק גוף מתפורר שכזה, רווי פצעים, חבלות, מכות כחולות אדומות, השקיות מלאו תפקיד גם כאן, כי היא היית עוטה אותן על כפות ידיה כשהיינו באים, להגן עליה מפנינו או עלינו מפניה, מפני המחלה, מפני הפצעים והיובש והכאב שבנגיעה, כל דבר הסב לה כאב, אבל איך לא כאב לה חוסר המגע? מה, היא לא רצתה שיחבקו אותה? שיאהבו אותה? שילטפו אותה ויגידו לה די די אהובה שלי, אל תבכי, הכול עובר. גם המכה הזו תעבור. רוצה לשטוף את הפצע במים? נשטוף את הפצע במים, הנה, והמים ייקחו את הכאב וישחררו אותו בים הכחול, הגדול....

בקומה השנייה, הדר. לא כאן ולא שם. עמוס, צפוף, קורים שם ה- מון דברים. שם רבנו והשלמנו, שם שיחקנו, שם ראינו טלפלא וקישקשתא ואכלנו קערה ענקית של פירות קיץ, מיץ מטפטף, נתנו גם לקיפוד ששכן במרפסת, נתנו לתרנגולת ששכנה בסלון בחורף כדי שלא יהיה לה קר. לכלב נתנו עוף מהמרק שאכלנו כשהתרנגולת מנקרת פירורי לחם מרצפת המטבח.

ולמטה למטה, המחסן. ענק. גדוש. הכול הגיע לשם בסופו של דבר. כל מה שנעשה בו שימוש בחיינו העמוסים, היפים והמכוערים, השקטים והרועשים, הכול הגיע לשם. צעצועים, ספרים, שלוש מכונות כביסה ששבקו זו אחר זו ונותרו שם, כמו פסלים בגלריה, עדות למהפכת הכביסה של המאה העשרים, אותה מהפכה ששחררה אלפי נשים מעול הכביסה ייבוש קיפול ושכללה את חייהן לכדי עשר תכניות שונות בטמפרטורות מגוונות ואלפי צירופים אפשריים. כביסה ב 60 מעלות וסחיטה אטית השריה קודמת ייבוש מהיר, או כביסה ב30 מעלות וסחיטה מהירה וייבוש הדרגתי ואימא שלי ניסתה את כולן עד שחלתה אז אבי היה צריך ללמוד לכבס לבד, ולתלות את הכביסה על החלונות העליונים, אלה שבחדרי הילדות שלנו ובחדר השינה שהפך לקופת חולים מאולתרת, כל כך עצוב היה היום בו הוחלט כי אמי תפסיק לכבס ואבי יחליף אותה, בשום אופן לא אמרו שניהם, מעטים הדברים שהסכימו עליהם ועל זה הסכימו בפה אחד, את לא תכבסי לנו את הבגדים, מה יש אבא שלך יכול ללמוד להפעיל את המכונה ולתלות את התחתונים שלו על חבל, אבל אני הייתי מזועזעת, כביכול בפעולת הכביסה נלקח ממנו כל כבודו. את כפתור המכונה קבעה אמי בפעם האחרונה בחייה על 40 מעלות, זה מתאים לכל סוגי הבגדים, ואת שלי אני יכולה להרתיח לבד, את זה אני עוד יכולה לעשות אבל הוא שיכבס לעצמו. אני עם זה גמרתי. שלוש פעמים נדרשו לי כדי שיבין, כאן מספר ארבע, אתה מסובב את הכפתור לארבע. ומושך. זהו. אהה, אמר אבי הגדול. פשוט מושך? כן. וזה לבד מגיע לסוף? כן. איך הוא יודע? מעניין. ארבע, מושך, וזהו. מתי זה הסוף? כשהמכונה תפסיק לעבוד. אההה. לבד זה יקרה? כן אבא נו די. נבוכים מהאלגוריה הזולה של שיחתנו לאור המצב העגום, יצאנו את חדר האמבטיה והנחנו למכונה לעשות את שלה. וכך התפצל ההר למזרח ומערב, במזרח התנופפו ברוח על חבלי כביסה מחדר החולים שמלות טריקו וגופיות לבנות ותחתונים של דלתא, אלה היו בגדיה האחרונים של אמי, מריחים נפלא ומתקפלים להם בארון בסימטריה ובסדר מרגיע. ובמערב, במה שנותר מחדר ילדותו של אחי, בין אוניות וספרים וערכת המדען הצעיר התהוו להן ערמות ערימות של כבסים מקומטים, כאלה שנתלו לא נכון על החבל, נמתחו ואיבדו צורה, נערמו על מיטת הנוער, על שידת המשחקים, על הכיסא ששימש אותו כשלמד לבגרויות, חרש את הכיסא כדי להתקבל לעתודה כדי שלא ילך לקרבי כדי שאמי לא תקבל התקף לב.

  תגידי לו שחביתה לא עושים ככה. הייתה אומרת לי. על שידת התמרוקים ליד מיטתה היה מונח מגש, עליו כוס תה מוכתמת, מונחת על צלוחית לא תואמת, לידה מפית ניר,לידה צלחת ועליה חביתה צהובה, טובלת בשמן. עליה מרוחה ריבה. פתאום התחשק לה לאמי חביתה כזו כמו שהיינו אוכלים כשהיינו ילדים. חביתה מביצה אחת ועליה מרוחה ריבת תותים. וכוס שוקו או חלב. אבל את זה אני לא חייבת. אבל כל כך מתחשק לי חביתה כזו. אני הכנתי לכם, ואימא שלי גם הייתה מכינה לי. אבל תראי מה הוא עשה. את היית רוצה לאכול את זה? בלית ברירה אני שותקת. טוב, אני אכין לך. תכיני. ומה יהיה כשתלכי?

תראה אבא. קצת שמן, ביצה מקושקשת אחת, על אש בינונית. הופכים. מחכים עוד קצת וזהו. את הריבה תביא לה בצנצנת. זה לא מסובך נכון?

היא ביקשה, במפורש ביקשה ובלחש כדי ש"הם" לא ישמעו, את היחידה שיכולה להבין אותי, לכן אני מבקשת ממך, בתחילה ביקשה סמים, מה שהחברים שלך מעשנים, איך הם לוקחים את זה, רק בסיגריה? אולי אפשר לשתות את זה? לבלוע את זה. לאכול את זה? מה את מדברת אימא, את יכולה להתעלף או לקבל קלקול קיבה, לי זה קרה כן, הנה רגע של וידוי בין אם לבת, הנה אנו יושבות לנו זו מול זו, שתי נשים בשלות שהזמן עיצב וחיזק, ויכולות להשתעשע בסיפור שכזה, פעם השערות היו סומרות לי אבל עכשיו לא אכפת לי, זה דווקא מצחיק, ואני מספרת לה איך פעם, באמסטרדם, עם חברה, בבר חשוך, ברים הם תמיד חשוכים, אכלתי עוגה שכזו וכשיצאתי מהבר איבדתי את ההכרה,  ממש התעלפתי כן, אבל רק לרגע, וכשפתחתי את העיניים ראיתי את הכוכבים והירח מעלי, והיה קר, והרגשתי לבד לבד, מה לא יכול להיות, מביס אחד? איזה אחד אימא, את העוגה כולה גמרתי, את יודעת שיש לי עיניים גדולות, אני תמיד רוצה עוד ועוד, לא יכולתי להפסיק, והאמת היא גם לא הייתה טעימה כל כך, וזהו, התעלפתי וקמתי ואחר כך הכול היה בסדר.

אז סמים לא. אחר כך ביקשה למות. במפורש, אמרה, אני מבקשת ממך שתבדקי בשבילי, אפשר, שמעתי שיש רופאים שעושים את זה, יש דרכים, אפשר. קראתי אז איזשהו ספר שמדבר על החיים והמתים ומה שביניהם, וכך נמנעתי מה" מה את מדברת לידיה את עוד שניה מבריאה וקמה והולכת ויוצאת מזה בלי שום בעיה" שהייתה שומעת מאחותה או מאבי אילו הייתה מבקשת מהם כזה דבר, אבל לא, היא בחרה בי, אני הנבחרת, לא יכולתי שלא לחוש גאווה קטנה, הנה סוף סוף אני לא הילדה הקטנה, אני המבוגר האחראי וממני היא מבקשת לגרום למותה ללא ייסורים.

לא סיפרתי, לא דיברתי, נסעתי בלילה בחושך חזרה לתל אביב, היו לי המון דברים לעשות, המון, לא זוכרת מה, היה הבחור ההוא שהתחלתי לצאת אתו, זה נראה רציני, נראה טוב, מרוויח לא רע, בן שלושים ושבע, לא ילד, גם היה לו חוש הומור, היו לימודים לסיים באוניברסיטה, תואר ראשון זה חשוב, חשוב הכול חשוב, גם לשמור על כושר וגם הייתה לי משרה חלקית המון דברים לעשות, בפעם הבאה שהגעתי הייתי לא מוכנה, נו ביררת לי היא שאלה אותי, נראה לי שהפסידה בשבוע החולף כשלושה קילוגרמים

לא בא, לא בא / שלי קלינג

תמונה ראשונה

מיכאל היה חייל. היו לו מדים ונשק ודרגת סמל על הכתף, וכשהיה בא לחופשות היה משליך את התיק הצבאי הגדול, ירוק זית, בפתח הדירה ומערסל אותה בזרועותיו, מדיף ריח של בנזין ואבק. היא לא חשבה שהוא גיבור, היא הייתה א- פוליטית ולא רצתה שאנשים ילכו לצבא ולא רצתה שתהיינה מלחמות, וכשהיה בא הייתה קוטפת את הירקות שגדלו בגינה ומניחה אותם על השולחן, מתנחמת בריחם הרענן ומביטה בידיו ששבו להיות עדינות לאחר שפשט את המדים התקלח ולבש את הבגדים הרגילים שלו, הבגדים הרגילים לנער שכמותו, חולצת טי שירט עם איזשהו הדפס באנגלית ומכנסיי ספורט אפורים.

היא ילדה אותו בגיל צעיר, אפשר לומר שצעיר מדי אך היא מעולם כמובן לא התחרטה על כך שילדה אותו לפני שמלאו לה עשרים, מבחירה עשתה את זה, לא היו לה חלומות או דברים שרצתה לעשות, וההיריון הפתאומי פשוט קרה, והלידה קרתה, ומאז המשיכו הדברים לקרות באיזשהו הגיון פשוט, תכלכל בתחילה ואחר כך בצבעים נוספים שצבעו את חייהם המשותפים במושב השקט, הצהוב של עץ הלימון שפרח והכתום של הכדורסל והכחול של האופניים, ושלל הצבעים המתוקים והעליזים של הנערות שהיו באות לביתם ומתנדנדות בנדנדה הלבנה, והחום ירוק של הצפצפה שהייתה מתנודדת בחורף, מאיימת להכות בענפיה הדקים את הגג האפור.

היא הייתה נאחזת באירועים הפשוטים שגדשו את חייהם, כמו אותה הזיקית המשנה צבעיה, מתאימה את עצמה לסביבתה. וכך ניסתה גם בתקופה הזו, להתאים את צבעיה לצבעי המלחמה שפשטו על ביתה ביום בהיר אחד, לא כרעם, אלא במעין הזדחלות מעוררת בחילה וכבס. בתחילה הגיעה המעטפה החומה עם החותמת הירוקה זית, אחר כך הגיעו מעטפות נוספות עם סמלי יחידות שונים בצבעים אפרוריים, אדום אפור של הצנחנים, ירוק מחריד של גבעתי כחול מייגע של חיל האוויר. כולם רצו אותו, והוא בחר מה שבחר והלך וחזר והביא עמו את הירוק עד והשחור הצבאי הזה שחנק לה כל פינה צחורה בבית.

כמו כל דבר שעשה, גם לכך התמסר בחדווה ובהומור, והיא ראתה איך רגלי הנער הופכות לרגלי גבר באימונים שכפה על עצמו, והריחה את זיעת הגבר כשהיה נכנס ויוצא מן הבית, עדיין נוטל מן התבשילים שהייתה מכינה לו, עדיין אוהב אותה, אבל אחרת.

עכשיו כמובן הייתה הולכת מקצה העולם ועד קצהו כדי להריח שוב את אותו הריח החריף, לחוש שוב את האריג המחוספס השנוא, לגעת שוב בכלי הנשק השחור והקר. חתיכות ממנו, חשבה, זה מה שנשאר לה. חתיכות ממנו שלא מתחברות לשום דבר שלם.

כשהגיע הערב ידעה כבר שלא ישוב עוד לעולם. השמש שקעה כמו תמיד, באותה פשטות שליוותה את חייה מאז ומעולם, אך הדלת נותרה פתוחה אל השביל ואיש לא לא הלך שם.

היא לא הייתה מאלה שבוכות. אפילו כשילדה אותו לא בכתה, ולא צעקה, רק אנחה אחת עמוקה כאנחת זאבה נמלטה ממנה כשיצא מרחמה. מתוך הקרביים נמלטה האנחה הזו, לא יללה, לא צליל. אנחה קורעת לב, שהתמזגה בבכיו הדק, הזעיר, שני צלילים שאין כמותם בכל העולם, שהפכו לאחד ונמוגו חזרה אל תוך גופה ואל תוך גופו הקטנטן כשהונח על חזה והתחיל לינוק.

וכעת כשישבה וחיכתה לו, דמיינה לעצמה מה הוא עושה, ואיך הבטיח שיזהר, ידעה שמן הפה אל החוץ הוא מבטיח כזה דבר, כי איך אפשר, הרי לא הוא ולא היא, כבר אין להם שליטה עליו, על גופו שחזר להיות זעיר וחסר הגנה, והיא ראתה בחדשות אתמול את המפקד הזה, ילד כמוהו, אומר שזו מלחמת אין ברירה, ושמעה שאומרים שיש כשלים, ושהפיקוד לא מתפקד, ושהחיילים מרגישים שהכול יצא משליטה, וככה זה נראה בדיוק, הילדים שלהם והילדים שלנו, וכולם עושים השוואות, זה לא נכון לעשות השוואות כאלה היא יודעת אבל ילד שמת הוא ילד שמת אין מה לעשות, שלהם לא יותר שווים משלנו, ושלנו לא יותר שווים משלהם, והיא ראתה איך הם מדלגים על גגות, ומתחבאים מאחורי דודי שמש, והשלהם משמשים חומת הגנה, שוב ושוב ראתה את התמונה הזו כשעצמה עיניה, איך איש גדול עם זקן תופס את הילד הזה, ילד קטן עם תיק של בית ספר על הגב, שעמד שם, מבולבל, מחייך אולי, הוא פשוט הרים אותו כמו שהילד שלה הרים את השק הצבאי הארור הזה כשיצא לפני שבועיים מהבית, ואמר לה להתראות, זה לא הילד שלה זה ילד של מישהי אחרת, אבל גם היא מגדלת ירקות בגינה ומכינה סלט לילד שלה שנלחם בילד של מישהי אחרת, והילד שלה רץ מעליהם על הגגות, מתחבא מאחורי דודי שמש, והיא אמרה לעצמה לא בא לא בא, והשמש שקעה והשביל נותר ריק, והנה התגלגלה ובאה אותה אנחה של אז, הזאבית, הכלבית, המפצלת כרעיים, עלתה ובאה ממעמקי גופה, ועם אותה אנחה נבעה מעינה דמעה אחת, יחידה, שהחליקה במורד קמט הפה, וטפטפה מקצה האף מטה אל האדמה, בדיוק באותו הזמן שבו נפל בנה מאותו הגג שאולי ראתה בחדשות ואולי באיזושהי הזיה, נפל למטה, ונחבט בקרקעית ונספג בה, עם אותה הדמעה ועם כל מה שהיה קיים בעולם עד אז וכל מה שעשוי היה להוסיף ולהתקיים. ואז היה חושך.

תמונה שניה

אל עבר איזושהי נקודה במדבר

שתי נשים הולכות.

חם להן והמשא כבד.

הן נפגשות ליד השיח הבודד.

תקבלי אותי?

אותי תיקחי?

תבכי אחותי,

תבכי.

הן מניחות את משאן בצילו.

מישהו בודאי

יבוא.

דירה להשכיר / מיכל קליין בעיבוד לסיפורה של לאה גולדברג

בעמק יפה בין כרמים ושדות. עומד מגדל בן חמש קומות.

ומי גר במגדל?

בקומה ראשונה, אשה פתיינית , כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב עילוסים קשה לה ללכת.

בקומה השנייה מלכה אם- בנים, כל היום מתחמנת, טווה לה קורים,

 כדי שרק היא תמלוך עד 120.

בקומה השלישית שתי נשים צרות, זו על זו כל היום כריות משליכות.

בקומה רביעית עקרה. שמחה וצוהלת, כל לילה רנה וגם מתפללת

ובקומה החמישית אלוהים.

אך לפני שבוע, ארז חפציו ונסע, איש אינו יודע לאן ומדוע.

כתבו דיירות המגדל שלט, תקעו מסמר מעל הדלת וקבעו שלט בקיר:

 דירה להשכיר!

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים, אל הבית באים דיירים חדשים.

ראשונה באה נערה בתולה.

לקומה חמישית עולה, קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באות מכל הדירות השכנות, לבושות חגיגי, שואלות שאלות: הנאים החדרים בעיניך? נאים. הנאה המטבח בעיניך? נאה. הנאה המסדרון בעיניך? נאה. אם כן שבי איתנו הבתולה! לא ,לא אשב.

למה?  

אמרה הבתולה:  השכנות אנן טובות בעיניי!

איך אשב אני בתולה בת ציונה בבית אחד עם כזו מין זונה?!

 כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב עילוסים קשה לה ללכת!

נעלבה הפתיינית, והבתולה הלכה לה.

הלכה הבתולה באה תורה.

 חיש קל עולה לקומה אחרונה, קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת.

באות מכל הדירות השכנות, לבושות חגיגי שואלות שאלות: הנאים החדרים בעינייך? נאים, הנאה המטבח בעינייך? נאה. הנאה המסדרון בעיניך? נאה. אם כן שבי איתנו תורה! לא, לא אשב. למה?! השכנות אינן טובות בעיניי!

 איך אשב פה אני, תורה אם  מצוות, עם מלכה תחמנית שרוצה רק לשלוט?! הן מזמן כבר לימדה אותי השכינה: חייבים להפריד בין דת- למדינה!

 נעלבה המלכה והתורה הלכה לה.

הלכה התורה, בא גבר צעיר. קרא את השלט "דירה להשכיר" ואחרי שקרא את השלט, נתן 20 שכיבות סמיכה ופתח את הדלת.

 עומד ומביט בכתלים, בתקרה ובחלונות, מוציא מסרק- כיס ומסדר שיערות.

באות מכל הדירות השכנות, לבושות חגיגי, שואלות שאלות.

הנאים החדרים בעינייך? נאים, הנאה המטבח בעינייך? נאה. הנאה המסדרון בעיניך? נאה. אם כן שב איתנו! לא, לא אשב.

למה?!

השכנות אינן טובות בעיניי!

אני גבר שווה לכל הדיעות ולא בא לי לגור עם שתי נשים צרות.

 כל היום מתווכחות ורבות, במקום לבשל לי משליכות כריות. לא יאה לי ולא נאה לי!

קראו השכנות: לך,לך גברבר! גם לנו לא יאה ולא נאה!

הלך הגבר, באה אם הבנים.

מתנשפת האם וכולה מזיעה, סוחבת בניה לקומה אחרונה. קוראה את השלט, פותחת הדלת, מסתכלת בדירה בכתלים בתקרה, ילדיה בנתיים מתנדנדים על המנורה.

באות מכל הדירות השכנות, לבושות חגיגי, שואלות שאלות.

 הנאים החדרים בעינייך? נאים.  הנאה המטבח בעינייך? נאה. אם כן שבי אתנו! לא, לא אשב.

 למה?

השכנות אינן טובות בעיניי!

איך אשב אני אם בנים, שלישון הם צריכים, כשהעקרה כל הלילה כולה צהלולים?! עולה קול רינתה עד לב השמיים,  היא אומנם חתיכה אך מחרשת אוזניים!

 גם ככה בקושי אני מנמנמת, לא צריכה על הראש עקרה מתפללת!

נעלבה העקרה ואם הבנים הלכה לה.

הלכה האם, נותרה שתיקה.

אין איש שישכור בבניין כאן קומה?! ואיך נשלם ארנונה? חשמל? ולהשאיר סתם דירה ריקה זה חבל!

נעצבו השכנות אל ליבן.

אך הנה, באור של בין השמשות, מעטפה לבנה עפה אל השכנות

ובמעטפה, בכתב יד מוכר , גלויה רחוקה מן הניכר:

"שלום לכן שכנותיי האהובות, מצטער שעזבתי בלי לומר להתראות

אך תבינו, אני פטריאך די ותיק

ולגור עם כזה רוב נשי- זה קצת תיק.

נסעתי איביזה, להסיר את העול, לרקוד עד הבוקר, לבנות ארמון- חול

לא התכוונתי אתכן להפקיר, בלי שום דייר לדירה להשכיר

אבל איך שהבנתי שנוצרה בעיה, כינסתי סביבי את גדולי האומה

ישבנו, חשבנו שקלנו המון, והנה בסוף מצאנו פיתרון!

החלטנו כולנו פה אחד כמעט-

להשכיר ת'דירה לתיירים מצרפת!

*כך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי -שלום.

הספד לרב אמיתי / ישראל סבא

ל"ג בעומר- קריאה למהפכה תרבותית / ד"ר רות קלדרון

בשבוע הבא נעמוד שוב קרטופלאך ומרשמלו בידינו ליד מדורות רבות מדי של ילדינו, מדורה לכל גן ולכל כיתה.

המדורות יזהמו את אויר השכונה ויזיקו לאטמוספרה כבכל שנה, הזיקים יאיימו על עיני הילדים ואנחנו רק ננסה לחזור הביתה בשלום ולכבס את כל הבגדים (שיספגו שוב את ריח המדורות על חבל היבוש).

לא זו בלבד, אלא שתוכן החג, שנתקבע בראשית ימי המדינה, ולא נתחדש מאז, מעמיד כגיבור תרבות את בר כוכבא הרוכב על אריה, שעמד ביחד עם רבי עקיבא, תלמיד חכם עצום אבל לאומן קיצוני כמנהיג פוליטי ויחד הנהיגו את מרד בר כוכבא בו נהרגו שארית הפלטה שעוד נשארה מימי המרד הגדול.

האם זה הסיפור שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו?

אני מציעה להניח לבר כוכבא על מדפי התרבות העברית ולהעמיד במקומו גם בציבור הישראלי הכללי את הגיבור האחר של ל"ג בעומר- רבי שמעון בר יוחאי.

האיש שהתבודד 13 שנים במערה , שניזון בחרובים ומי מעיין ויצר את ספר הזוהר.

כפי שיאמרו מאות אלפים על הר המירון, בואו נאמר גם במרכז הארץ: 'בר יוחאי נבחרת- אשריך!'

סלון תרבות עלמא, תשע"ב 2012 – בראשית עם לארי אברמסון וציבי גבע / מאת: הילה נבו

ציבי גבע                                       לארי אברמסון

הערב אני מציעה לחשוב על החיבור המאוד יחודי שקורה כאן בעלמא בין תחומי דעת שונים, בין טקסטים לבין אמנות, בין אנשי דת ואקדמיה לבין אמנים ויוצרים ממגוון תחומים. אחד מהתוצרים של המפגש היחודי הזה הוא אוסף האמנות של עלמא, שאת הקמתו יזם אלעד ערמון בשנה שעברה, והוא מכיל עבודות של אמנים שלמדו ולומדים כאן ואנו מצפים שיגדל ויצמח.

הערב, כשבזווית העין שלנו נוכחים המדפים עמוסי הספרים לצדם של הציורים והצילומים, וכשברקע התודעתי שלנו נמצא האיסור שמופיע בספר שמות - 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', נקדיש מחשבה לשתי השפות הללו - המילולית והוויזואלית. כי המקרא עשה בחירה שיש לה לא רק השלכות אסטתיות, אלא גם מוסריות. ואני רוצה להציע לחשוב על שתי השפות האלה על רקע קריאה פרשנית בשני סיפורי הבריאה, מתוך נקודת מבט פסיכואנליטית, משום שנראה לי מענין וכדאי לחשוב על תהליכי יצירה ובריאה ביחס לתהליך הצמיחה של האדם, שהוא המכנה המשותף לכל התחומים כאן.

תחילת פרק א':

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".

ראשית בורא אלוהים ארץ ושמיים, שאפשר לחשוב עליהם כעל "חומר-מקום". בהמשך הוא אומר/בורא 'אור', מתבונן בתוצאה, ורואה/שופט שהאור הוא טוב. אולי מפני שיש לו הרגשה, אינטואיציה, שאם יציב לידו חושך, הוא יוכל לארגן את התוהו ובוהו של "ארץ". וזה באמת עבד ולכן אלוהים מחליט לשמור על הפטנט, שהתגלה ככלי עבודה מוצלח ואפקטיבי, והוא שומר עליו על ידי כך שהוא נותן לו שֶם. לחומר 'אור' הוא קורא 'יום' ולחומר 'חושך' הוא קורא 'לילה'. וניתן לחשוב על הרגע הזה בתור הרגע בו נוצר הסימן, מפני שעד עכשיו לא היה הבדל בין הדיבור לבריאה. קודם המילה 'אור' היא "חומר-אור" ועכשיו המילה 'יום' מסמנת אור בעל תכונות מסויימות הקשורות באפשרויות העבודה הגלומות בו ביחס לשאר הבריאה.

ביום השני אלוהים מבחין בין מים ושמים, ולכן ביום השלישי הוא יכול לשוב ולדייק את עיצובו הראשוני של המושג/צורה 'ארץ' על-ידי הצבתו מול 'ים' והקבלתו ל'יבשה'. עכשיו ניתן להוסיף קצת דשא ועצים על החלק שהוגדר כיבשה.

ובינתיים אלוהים מסתפק בזה וחוזר לטפל בחלק העליון של הקומפוזיציה ובורא מאור גדול ומאור קטן וכוכבים, וניתן לחשוב על הרגע בו המימד ההשוואתי של יחסי הגודל - מאור גדול לעומת מאור קטן ובזיקה שלהם לזמן - המאור הגדול שייך ליום והקטן ללילה - כעל הופעת המרחב ובריאת הפרספקטיבה.

אחר כך אלוהים בורא חיה ובהמה ורמש ואחרי שהוא מחליט שגם זה בסדר, הוא מחליט לברוא אדם, ולא נראה שההחלטה שלו נבעה מאיזה הכרח מתוכנן מראש, אלא יותר כהתפתחות אפשרית של העבודה שנבעה מצורך שהתעורר בשלב הקודם. ואפשר גם לומר שאדם לא נברא יש מאין, משום שהוא מבוסס על הניסיון של אלוהים בעצמו, לפחות לגבי החלקים שקשורים לצורה ולצלם. ואפשר לומר שכל המהלך הוא בעל אופי של התהוות וגיבוש תוך כדי תנועה. תוך כדי המגע של אלוהים עם החומר מתעצבים הדברים, והשיפוט של אלוהים 'וירא כי טוב' מגיע תמיד אחרי הפעולה וביחס לאפשרות להמשך.

לפי הפסיכואנליטיקאי וולפרד ביון (Wilfred Ruprecht Bion‏) לתהליך של הכינון/הצמיחה של הסובייקט יש אופי דו-כיווני. כלומר, השינוי מאפשר צמיחה והצמיחה מאפשרת שינוי. כמו שהשינוי שנוצר בין מים ויבשה איפשר להצמיח עצים ודשא. אבל, על מנת שיתבצע שינוי שיאפשר צמיחה, צריכה הדעת האנושית לבוא במגע עם האמת, ומגע עם האמת חייב להתחיל מחוויה קדומה, ראשונית, ללא ידע מושגי קודם, לפני השפה, מתוך החומר, מתוך ההוויה הסימביוטית הבלתי מובחנת. ואפשר לחשוב על המפגש עם התוהו ובוהו של הארץ כמפגש כזה,  ושאופי היצירה שנובע ממנו יוצא מתוך החומר ופועל על ידי הפרדה וארגון.

מנגד, או ובמקביל, הסיפור בפרק ב' מתחיל בתיאור של העדר:

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ה-ז).

אפשר להציע שהיצירה בפרק ב' מתחילה כבר מתוך השפה. לא מהחומר הבלתי מובחן של פרק א',  אלא מתוך עמדה של מה שמכונה 'סובייקט מדבר', שמשתמש בסימן או במילה או בדימוי וצריך להשתמש בהם מפני שהאובייקט עצמו איננו. אם לא כרגע, אז מתישהו בעתיד, הוא לא יהיה. ולסימן, בשונה מהחומר כשלעצמו, כבר יש משמעות. ולכן, בשונה מסוג היצירה שתיארתי קודם שעוסקת בארגון והבחנה, הפעולות של היצירה מתוך השפה הן של כיסוי וחיבור.  

לצד החלק שמשתמש בשפה ובסימן, יש גם חלק שלא מתמודד כל כך טוב עם המציאות, מכל מיני סיבות, בין היתר כי הוא לא מוכן לוותר על האובייקט ולהחליף אותו בסימן. לכן הוא  אינו מעוניין בתהליכי השינוי והצמיחה, והיות והוא נשלט על ידי עקרון העונג, הוא פשוט רוצה להיפטר מהחוויה הבלתי נסבלת שלו, ואחת הדרכים היעילות ביותר להשיג זאת היא על ידי התקפה של החיבורים של השפה - החיבורים בין הסימנים. והתוצאה של התקפה כזו היא הזיה - כלומר, ההיפך מצמיחה מתוך אמת. ההזיה היא שקר והיא מורכבת מאובייקטים וחלקים של אובייקטים שהתפקיד  שלהם הוא להכיל, במקום הנפש, את החוויות הבלתי נסבלות.

על רקע התיאור של פירוק החיבורים של השפה, מעניין לחשוב על המשמעות של גבולות המדיום באמנות, לצד מקרים אחרים, בעזרת טקסט המתייחס לאיסור השעטנז המופיע במקבץ איסורים בספר דברים פרקים כ"ב-כ"ד. הטקסט - "שלא תעדה אשה עדי איש":  "... אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם כגון שתשים בראשה מצנפת... משרשי המצוה להרחיק מאומתינו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי בתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל שאלוהינו שונא זמה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזמה שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות... ועוד אמרנו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה."[1]

נראה שזו אזהרה מפני עירובים ושבירת גבולות כמצבים המכילים סכנה ל'כשלון', ל'דרך רעה' ול'עבודה זרה', שלפחות בעיניי מזכירים במשהו את מצב ההזיה שלא מאפשר צמיחה ושינוי ומגע עם האמת, אלא זורע הרס ושקר. וכמו שאר החומרים שראינו עד עכשיו, גם כאן לא הלבוש כשלעצמו הוא הבעיה אלא היחס שלו למנהגי המקום, כמו שאם נחזור לרגע לפרק ב', נראה שגם שם תהליך חיפוש העזר-כנגדו נראה כתהליך של ניסוי ותהייה. אלא שמרגע שנמצאה התאמה טובה דיה להמשך העבודה - פריה ורביה וכיבוש - היא כבר לא עומדת בפני עצמה אלא היא מחוייבת כלפי המכלול.

 

אבל יש מצבים שבהם הפירוק דווקא כן מאפשר צמיחה. בהלכה הדנה בכלים טמאים.[2] אנחנו רואים שאם נפרק כלי שהפך לטמא, נבטל את טומאתו. כך שבאפן עקבי, עניין השיפוט והמשמעות אינם נובעים מהחומר אלא רק כשהוא הופך לכלי עבודה. ובהקשר לאמנות אפשר לחשוב על פעולת הפירוק של האובייקט או המושג או הדימוי, כעל הפקעתו מחוץ לשפה בחזרה אל החומר כאפשרות מחודשת למגע עם האמת.

  אפשר לומר, אפוא, שיש כאן תנועה של הנפש או הדעת בין החומר לבין המשמעות. וניתן להסתכל על התנועה הזו כעל שילוב בין ידע קיים לבין ידע חדש. כמו שקורה במדרש על חנינא בן דוסא, שם מסופר כיצד במהלך ההכנות לקראת השבת הבחין בן דוסא שביתו הקטנה עצובה. הוא שאל אותה לסיבה והיא השיבה שהתבלבלה והדליקה בטעות את נרות השבת בכלי שהכיל חומץ במקום בכלי שהכיל שמן. בתשובה אמר לה אביה שאל לה להתעצב משום שמי שגרם לנרות שידלקו משמן (אלוהים) יכול להדליקם גם מחומץ. ומסופר שנעשה להם נס והנרות אכן דלקו מתוך כלי החומץ כל השבת כולה. בעניין הנס אמר הסופר וההוגה צ'סטרטון[3], שמבחינה לוגית, הניסיון לא מספק וודאות לעתיד. שכמשפט לוגי טהור, לא קיים כל הבדל בין ביצה שהופכת לציפור לבין דלעת שהופכת לכרכרה. מנקודת מבט כזו, ניתן לחשוב על הנס כעל ידע חדש לניסיון.

לסיכום, אפשר לומר שהיצירה קשורה בתנועה של הנפש או הדעת בין החומר לבין המשמעות כשילוב בין ידע קיים לבין ידע חדש, כשמצד אחד יש סכנה להתפרקות והרס אבל מצד שני יש לנו פוטנציאל לנס.

---

[1]  הלכות עבודה זרה פרק יב

[2]  כלים, בבא קמא ד [18-20] ה [1-7], משנה כלים ה,ז, משנה כלים יא,ד

[3]  צ'סטרטון, עודד וולקשטיין

תעלי כבר לתיבה וניסע / ישראל סבא

(מבוסס על השיר "תכנסי כבר לאוטו וניסע" של מאיר אריאל)

תעלי כבר לתיבה וניסע

עומדת בגשם בוכה

 תעלי כבר לתיבה וניסע

דמעות וטיפות

את והשם הזה

והעיניים התכולות ים תיכון

נו..

תעלי כבר לתיבה וניסע

מה את עושה עניין מהשולחן הזה?

אז מה אם חשבת שאת את

וגילית לפתע שאת אחרת

אני נותן לך עלייה, מתחנן שתעלי,

ברור תעלי!

אז מה את בוכייה?

למה אין לי רחמים?

רק תעלי כבר לתיבה למען השם

שנשרוד את מה שהתחלנו

את המין הטוב והלא כל כך תמים שלנו

עומדת בגשם בוכייה גאה בלי קול

מה את כל כך צודקת

מה את באמת כל כך חושבת שאת

הצדיקה היחידה עלי אדמות עלי אדמות

אז מה אם גם את מאמינה? למען השם

אז תפסיקי לבכות את הבכי היפה הזה

תעלי כבר לתיבה וניסע

תראי את כל המינים שעכשיו עולים

את חושבת שכולם שווים?

אז גם את תהי סוג של מין, מינה

אולי משומדת או סתם מלשינה

רק אל תישארי כאן ותהפכי לברת מינן

תעלי כבר לתיבה וניסע

את והשם הזה

מריה

לא קשור לא קשור

אך עוד רגע ההקשר ימחק

תעלי כבר לתיבה וניסע

תפסיקי את הגשם המלוח הזה

מצטער שלא גיליתי לך

אז מפלס הזהות עלה וזה בא מעט בהפתעה

והכול מתהפך, תכף הכול יתהפך

אז מדוע את כזו גאה?

כזו מאמינה? ומה לעזאזל עם השולחן הזה?

עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול

אז לאן תברחי הפעם?

לקנדה? לכנסיה באשדוד?

אז תפסיקי כבר לבכות בדממה

מול התיבה

נו... קיבלת עלייה

תעלי כבר וניסע

קיבלת זהות חדשה ישנה

מה עוד את רוצה?

עלית לעמך בארצך

אז מה אם עמך כבר לא עָמי, כבר לא עימך

תהי איתי, רק איתי

אמרתי שאני מצטער

אמרתי שלא אחזור על זה

נכון שאמרתי את זה שש מליון פעם

ועוד אומר את זה שש מליון פעם

זה לא רק דמוגרפי, בין-גזעי

יש בניינו משיכה

ביולוגית, חייתית ממש

אז מה אם המין כבר לא מין

והספִירה לא ספִירה

מה זה כבר ארבעים? את ואני

וכל החיות האלה

אז מה עם השולחן לא ערוך  והיד לא חזקה

אז די, נו

אז תפסיקי כבר בוכייה

תעלי כבר לתיבה וניסע

כן, תעלי כבר לתיבה וניסע