תמונה ראשונה
מיכאל היה חייל. היו לו מדים ונשק ודרגת סמל על הכתף, וכשהיה בא לחופשות היה משליך את התיק הצבאי הגדול, ירוק זית, בפתח הדירה ומערסל אותה בזרועותיו, מדיף ריח של בנזין ואבק. היא לא חשבה שהוא גיבור, היא הייתה א- פוליטית ולא רצתה שאנשים ילכו לצבא ולא רצתה שתהיינה מלחמות, וכשהיה בא הייתה קוטפת את הירקות שגדלו בגינה ומניחה אותם על השולחן, מתנחמת בריחם הרענן ומביטה בידיו ששבו להיות עדינות לאחר שפשט את המדים התקלח ולבש את הבגדים הרגילים שלו, הבגדים הרגילים לנער שכמותו, חולצת טי שירט עם איזשהו הדפס באנגלית ומכנסיי ספורט אפורים.
היא ילדה אותו בגיל צעיר, אפשר לומר שצעיר מדי אך היא מעולם כמובן לא התחרטה על כך שילדה אותו לפני שמלאו לה עשרים, מבחירה עשתה את זה, לא היו לה חלומות או דברים שרצתה לעשות, וההיריון הפתאומי פשוט קרה, והלידה קרתה, ומאז המשיכו הדברים לקרות באיזשהו הגיון פשוט, תכלכל בתחילה ואחר כך בצבעים נוספים שצבעו את חייהם המשותפים במושב השקט, הצהוב של עץ הלימון שפרח והכתום של הכדורסל והכחול של האופניים, ושלל הצבעים המתוקים והעליזים של הנערות שהיו באות לביתם ומתנדנדות בנדנדה הלבנה, והחום ירוק של הצפצפה שהייתה מתנודדת בחורף, מאיימת להכות בענפיה הדקים את הגג האפור.
היא הייתה נאחזת באירועים הפשוטים שגדשו את חייהם, כמו אותה הזיקית המשנה צבעיה, מתאימה את עצמה לסביבתה. וכך ניסתה גם בתקופה הזו, להתאים את צבעיה לצבעי המלחמה שפשטו על ביתה ביום בהיר אחד, לא כרעם, אלא במעין הזדחלות מעוררת בחילה וכבס. בתחילה הגיעה המעטפה החומה עם החותמת הירוקה זית, אחר כך הגיעו מעטפות נוספות עם סמלי יחידות שונים בצבעים אפרוריים, אדום אפור של הצנחנים, ירוק מחריד של גבעתי כחול מייגע של חיל האוויר. כולם רצו אותו, והוא בחר מה שבחר והלך וחזר והביא עמו את הירוק עד והשחור הצבאי הזה שחנק לה כל פינה צחורה בבית.
כמו כל דבר שעשה, גם לכך התמסר בחדווה ובהומור, והיא ראתה איך רגלי הנער הופכות לרגלי גבר באימונים שכפה על עצמו, והריחה את זיעת הגבר כשהיה נכנס ויוצא מן הבית, עדיין נוטל מן התבשילים שהייתה מכינה לו, עדיין אוהב אותה, אבל אחרת.
עכשיו כמובן הייתה הולכת מקצה העולם ועד קצהו כדי להריח שוב את אותו הריח החריף, לחוש שוב את האריג המחוספס השנוא, לגעת שוב בכלי הנשק השחור והקר. חתיכות ממנו, חשבה, זה מה שנשאר לה. חתיכות ממנו שלא מתחברות לשום דבר שלם.
כשהגיע הערב ידעה כבר שלא ישוב עוד לעולם. השמש שקעה כמו תמיד, באותה פשטות שליוותה את חייה מאז ומעולם, אך הדלת נותרה פתוחה אל השביל ואיש לא לא הלך שם.
היא לא הייתה מאלה שבוכות. אפילו כשילדה אותו לא בכתה, ולא צעקה, רק אנחה אחת עמוקה כאנחת זאבה נמלטה ממנה כשיצא מרחמה. מתוך הקרביים נמלטה האנחה הזו, לא יללה, לא צליל. אנחה קורעת לב, שהתמזגה בבכיו הדק, הזעיר, שני צלילים שאין כמותם בכל העולם, שהפכו לאחד ונמוגו חזרה אל תוך גופה ואל תוך גופו הקטנטן כשהונח על חזה והתחיל לינוק.
וכעת כשישבה וחיכתה לו, דמיינה לעצמה מה הוא עושה, ואיך הבטיח שיזהר, ידעה שמן הפה אל החוץ הוא מבטיח כזה דבר, כי איך אפשר, הרי לא הוא ולא היא, כבר אין להם שליטה עליו, על גופו שחזר להיות זעיר וחסר הגנה, והיא ראתה בחדשות אתמול את המפקד הזה, ילד כמוהו, אומר שזו מלחמת אין ברירה, ושמעה שאומרים שיש כשלים, ושהפיקוד לא מתפקד, ושהחיילים מרגישים שהכול יצא משליטה, וככה זה נראה בדיוק, הילדים שלהם והילדים שלנו, וכולם עושים השוואות, זה לא נכון לעשות השוואות כאלה היא יודעת אבל ילד שמת הוא ילד שמת אין מה לעשות, שלהם לא יותר שווים משלנו, ושלנו לא יותר שווים משלהם, והיא ראתה איך הם מדלגים על גגות, ומתחבאים מאחורי דודי שמש, והשלהם משמשים חומת הגנה, שוב ושוב ראתה את התמונה הזו כשעצמה עיניה, איך איש גדול עם זקן תופס את הילד הזה, ילד קטן עם תיק של בית ספר על הגב, שעמד שם, מבולבל, מחייך אולי, הוא פשוט הרים אותו כמו שהילד שלה הרים את השק הצבאי הארור הזה כשיצא לפני שבועיים מהבית, ואמר לה להתראות, זה לא הילד שלה זה ילד של מישהי אחרת, אבל גם היא מגדלת ירקות בגינה ומכינה סלט לילד שלה שנלחם בילד של מישהי אחרת, והילד שלה רץ מעליהם על הגגות, מתחבא מאחורי דודי שמש, והיא אמרה לעצמה לא בא לא בא, והשמש שקעה והשביל נותר ריק, והנה התגלגלה ובאה אותה אנחה של אז, הזאבית, הכלבית, המפצלת כרעיים, עלתה ובאה ממעמקי גופה, ועם אותה אנחה נבעה מעינה דמעה אחת, יחידה, שהחליקה במורד קמט הפה, וטפטפה מקצה האף מטה אל האדמה, בדיוק באותו הזמן שבו נפל בנה מאותו הגג שאולי ראתה בחדשות ואולי באיזושהי הזיה, נפל למטה, ונחבט בקרקעית ונספג בה, עם אותה הדמעה ועם כל מה שהיה קיים בעולם עד אז וכל מה שעשוי היה להוסיף ולהתקיים. ואז היה חושך.
תמונה שניה
אל עבר איזושהי נקודה במדבר
שתי נשים הולכות.
חם להן והמשא כבד.
הן נפגשות ליד השיח הבודד.
תקבלי אותי?
אותי תיקחי?
תבכי אחותי,
תבכי.
הן מניחות את משאן בצילו.
מישהו בודאי
יבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה