מתוך: שיר השירים בקופסת שימורים / זאב אנגלמאיר

החשיבה המערערת / חיים אלבום

אל תגידי לי

עד שלא תלד

אתה לא תבין

רק כשתרגיש

אתה תאמין

אל תגידי לי

בוא הביתה

כדי שאכנס

וכשתיכנסי

הוא יגרש

אל תגידי לי

שכל אחד

יכול להיות כוכב

אם כל אחד חושב

שהוא מיוחד

ברגע שראיתי

שאני לא מי שחשבתי

יצרתי את עצמי

אין דבר כזה רגשות אימהיים

אין דבר כזה רגשות טבעיים

ואין דבר כזה שאין דבר כזה

אבל יש מחר

טיוטות

"והנה אם והנה בת קשורות בחבל מטבור, פקוחות לאלוהים"אם ובת במסע פרידה הנפרש בין חיים למוות. נעות בתוך דמיון, מציאות וזיכרון, עצב והומור, תנועת הנפש נפרטת לגוף ולמקצב.

מופע מינימליסטי שמבקש לקחת את הצופה אל מעבר למילים. מבעד לעור, לעצמות ולשרירים.

יצירה וביצוע: שירה בז'רנו, שיר סבן

דרמטורגיה וטקסט: בן בז'רנו

יעוץ תנועתי: חגית בר

שירה בז'רנו לומדת בעלמא בתוכנית עמיתים ובית מדרש יוצרים. חלק ניכר ממופע זה נוצר בהשראת הדיאלוג והתכנים אליהם נחשפה בעלמא

שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך / שלי קלינג

אז מהי תורתי? כתוב האם מלמדת דרך ארץ ומידות טובות. נותנת את הסומק. והאב מלמד תורה וזה הלובן. נותן את המימד הרוחני.

בגן מדברים על אלוהים. מה זה אלוהים שירה? אלוהים זה מה שיש בכל דבר, בהכל הכל זה אלוהים. אלוהים הוא בעצים ובפרחים ובעננים ובשמיים ואפילו בג'ורג'י יש אלוהים.

ואיך הוא נראה? אני לא יודעת איך הוא נראה מה זאת אומרת מה את מקשקשת קשקושים אמא

למה קשקושים אני רוצה לדעת איך הוא נראה. אני לא ראיתי אותו, אולי את ראית.

לא, לא ראיתי. אי אפשר לראות אותו, הוא פשוט בטבע שלו, כמו שנגיד החלזון הוא בטבע שלו בגינה ואם מוצאים אותו אז צריך להחזיר אותו לטבע שלו.

אז אלוהים הוא פשוט בטבע שלו? אבל איפה זה?

אוף אמרתי לך שזה בהכל בהכל אמא מה את לא מבינה? טוב אני לא רוצה לאכול יותר אני צריכה לצבוע.

העולם טוב?

הוא טוב. אבל הוא גם לא טוב כי יש רעים.

מה זה רעים?

רעים נו כמו המכשפה שאני לא רוצה לראות בשלגיה כי היא הורגת אותה עם התפוח.

ואת מכירה רעים?

יש רעים בגן?

כן.

מי למשל?

אני לא זוכרת. רעים וזהו.

שירה למה שמת את העלים בצנצנת?

זה לא עלים זה דה דה וגילי והם בעונש.

אה. למה הם בעונש?

כי הם הפריעו במפגש ודה דה דחף את גילי אז הם עכשיו בעונש.

מה זה עונש?

זה כשמישהו נגיד עושה משהו שלא בסדר אז שמים אותו בפינה.

אה. להרבה זמן?

לא מה פתאום רק לקצת ואז הוא יכול ללכת לשחק.

נמשל מיכאל ירק עלי ביצה אז הוא היה בעונש.

הוא ירק עליך ביצה?? מה זאת אומרת?

כן כי אני אכלתי את הביצה, כן? ואז פתאום היה לי אפצ'י ולא יכולתי להתאפק אז התע... השטע... נו

עשית אפצ'י

כן ובלי כוונה יצא על מיכאל. אבל זה היה בלי כוונה ואז הוא זרק עלי פירורים של ביצה וזהו.

ובכית?

כן. אבל רק קצת.

ואז מה?

ואז אמרתי אותו והוא היה בעונש.

מוסר אמי:

אם שואלים אותך מאיפה הבגד שאת לובשת אף פעם אל תגידי כי אז למישהי אחרת יהיה כמו שלך.

אף פעם לא לשבת בשירותים ציבוריים

אם מישהו מציק לך תגידי שיש לך אח גדול ושהוא שומר עליך. ומיד תלכי לקרוא לו. שמעת?

כל דבר שאת רוצה לעשות את יכולה

תורת אבי:

צריך רק לרצות ואז הכל אפשרי. זה אימא שלי אמרה לי

קינדר אונד גלד איז דה הלטע וורלד- כסף וילדים זה כל העולם. גם את זה אימא שלי אמרה לי.

אני לא מתעסק בחינוך. מה שאת רואה בבית זה מה שתלמדי. אני לא מחנך.

אמא שלי פחדה שאני משחק כדורגל בשכונה במקום ללמוד, ומה יצא ממני. אבא שלי לא ענה לה, אבל הוא לא אמר שום דבר. וכשהיו חברים שלי באים לבקר הוא היה יושב אתנו, מדבר קצת, משאיר אחריו קופסת סגריות ובוטנים. אף פעם לא עישנתי. הוא היה מביא את זה לחברה.

זה לא היה בדיבורים ולא היה בהרצאות זה פשוט היה שם. שבת בבוקר עם הגשש החיוור, אחר כך תקליט של סטרווינסקי או רובינשטיין. מישהו קורא האוכל מוכן, וסביב השולחן מקומות קבועים- אחי ואבי בקצוות, אמי ואני בתווך. אימא הייתה מחלקת את האוכל תמיד באותו הסדר. אבא, אריאל, אני ובסוף היא. לפעמים היא לא הייתה אוכלת בכלל, ואבא היה מתרגז. למה את לא אוכלת, בחייך. אני לא רעבה אכלתי כשבישלתי. אם סבא היה בא לביקור הוא היה מקבל את המנה שלו לפני כולם.

הגברים בתמונות גבוהים. לובשים חליפה. לפעמים מגבעת על הראש. סבא של אימא שלי מת מתאונת אופנוע בגיל 97. סבא שלי הלך לישון ולא קם חודשיים אחרי יום הולדתו ה-98. הנשים במשפחה הזו... אמא שלי ואמא שלה מתו מהמחלה. רחוק יותר אני לא יודעת.

אתמול כל היום עמדתי על הרגליים. בבוקר עסקתי בשלי ובצהריים עסקתי בילדים. הכנתי קוסקוס לשירה וריסקתי מרק לאיתמר. כבר שנה שאני לא מצליחה לבשל משהו אכיל בבית. זה תמיד פסטה קוסקוס פתיתים ושניצל. בא לי להקיא מזה. צרות של עשירים. יסוריי האמהות הונחו בתוכי שכבה על שכבה החל מהשעה שתיים, אז חדלתי מלהיות משהו אחד וחזרתי להיות אמא.

שלומי סבור שילדים זה כיף. אני אומרת לו שוב ושוב שידלים זה לא כיף, ולא צריך לצפות לזה. ילדים זו עבודה, זו שליחות, זו חובה. כיף זה רק בונוס בסיפור הזה. ובכלל תפסיק כבר לחשוב שהחיים זה כזה תענוג. באמת שלא באנו ליהנות פה.  

כשילדי מסיימים לאכול אני מלקטת את השאריות כי חבל לזרוק. עם כל תנועה של קירוב הפירורים לפי אני נזכרת באמא שלי וכמה שכעסתי עליה שכך היא אוכלת. הקורבניות הזו. נו מה, היא הרי לא הייתה קיימת, היא הייתה אימא.

אחי הגדול מבשל אוכל טעים. בשר, בעיקר. אוכל של גברים נו. אימא שלי הקפידה על מטבח בריא, וזה היה בתקופה שעוד אף אחד לא שמע על אוכל אורגני. אבל היא הייתה מכינה הכל לבד, מיונז ביתי וממרח שוקולד, היו לה כל מיני המצאות אפילו גלידה היא הייתה מכינה. לא תמיד יצא לה טעים, אבל מידת הקורבניות הוסיפה תבלין נסתר לאוכל שתמיד היה לו פוטנציאל לא ממומש- פשטידות מבצק עלים ממולא תפוחי אדמה ופטריות, אבל תמיד שרוף מדי, ומתפרק. צלי בשר בתפוחי אדמה אבל תמיד יבש מדי ונתקע בגרון. עוגות נמוכות מדי, עוגיות דקות מדי, אוזני המן מתפוררים למגע, סופגניות ביזאריות וקשות כאבן. הקונפליקט האמהי שלה בא לביטוי בכל מאכל. בכל מעשה.

אני חושבת שאני מבשלת יותר טוב. אני ממלאת את כל ההוראות שבספרים, בלי קיצורי דרך. בלי לא היה לי כוח לטגן אז בישלתי זה דווקא יצא טעים. בלי החלפתי את הרוטב בסויה וזה ממש מוצלח דווקא. דווקא. מילת המפתח כאן, דווקא לאמהות הזו, לתפקיד הזה, שאיש לא כפה עליה למלא בצורה כל כך מוחלטת, מלבד עצמה. מנת הדגל הייתה קלופס, קציצה אימתנית וריחנית, צופנת בחובה ביצים חומות ופטרוזיליה. המנה החגיגית של ימי שישי בחורף. יצירת הפאר הייתה קורסת למגע הסכין הראשון. ועל כל תלונה הייתה נשמעת האמירה אני לא יודעת מה אתם רוצים. זה דווקא ממש טעים. טוב אולי לא ערבבתי טוב אז זה יצא כאן מלוח מדי/ בלי מלח בכלל אבל תנסי את החלק הזה כאן זה ממש טוב.

היה רגע שבו הקלופס התחלף בבורקס סמי ומרק יוגורט עם מלפפונים. בכלל נמאס לי מבשר ואם לא אבא שלך אני הייתי מפסיקה לבשל את זה. אבל גם אריאל צריך כי הוא גדל כל כך מהר. אבל החיות המסכנות האלה. בחג פסח הקונפליקט היה מגיע לשיאו בצורת רגל קרושה מקרטעת בתבנית אלומיניום, וחמיצה מדממת שלתוכה הוטלה ביצה לא מבושלת. אלה הונחו אחר כבוד על שולחן המטבח שנותרו עליו אי אלו פירורי לחם,  ונאכלו בסכו"ם שהוגעל בקערת הכביסה שלתוכה הוטלה אבן מהחצר, בצירוף כמה רגבי אדמה סוררים.

אתמול החלטתי לבשל משהו לעצמי. שומו שמיים. כך קם בתוכי מן מרד קטן כזה. גם אני פה. החלטתי למרות הכל ובכל מחיר להכין פשטידה. פאי. קיש. ההחלטה נפלה ברגע של חולשה, כשנראה היה שהכל מתנהל על מי מנוחות. שירה ישבה במטבח, ציירה חתולים, בטנה מלאה בקוסקוס עם תפוחי אדמה ובלי בצל ובלי עוף ובלי גזר את יודעת שאני- לא- אוהבת- גזר!! טוב טוב אני אוציא לך את זה רגע. היא כל כך רזה רק שתאכל, באמת, שתאכל וזהו. איתמר דווקא אוהב גזר ועוף ובכלל הוא אוכל הכל שיהיה בריא, הוא מאוד אהב את תבשיל העוף בתאנים מיובשות וניחוח קינמון שבישלתי לו שלשום, מתמלאת בחדוות יצירה ובגאווה על כושר האלתור שלי והיכולות הבלתי נגמרות שלי לענג את הגברבר הקטן. ואיך שהוא גדל ברוך השם טפו טפו טפו. כששלומי חזר אחרי הצהריים הוא חיסל את מה שנשאר מהסירים שבישלתי, ואני עדיין קיוויתי להוציא מתחת ידי קיש. כי אני לא סובלת בשר ועוף. איכס.

עד השעה חמש הצלחתי להכין את תחתית הבצק הפריך לקיש, ועד רבע לשש היא שכבה בתנור ונחרכה עד תום. הברוקולי שאמור היה למלא אותה נאכל על ידי אחי והבן שלו שבאו לבקר, הילדים כבר היו צריכים לאכול ארוחת ערב, שיהיו בריאים איזה יופי שהם אוכלים את זה. לזה הוספתי חביתה משודרגת בחמאה וחלב וטוסטים מוקרמים. הם קינחו בעוגת הבננות שהכנתי בתחילת השבוע. אחרי שסיימו להרוס את מה שהיה להרוס וקרסו במיטות, בשעה תשע וחצי התפניתי לסיים להכין את הקיש, ואת מר לבי התחתי בבעלי, בן זוגי, שבסך הכל לא עשה כלום. למה אתה לא מבשל אף פעם. פעם אחת, פעם אחת תבוא הביתה ותגיד היום אני אכין מרק. או אורז. לא משהו מסובך. כן. הכנת לפני שובעיים עוף בתנור. יופי. עוף זה לא נחשב!! אני לא אוהבת עוף! מה בן אדם צריך לעשות כדי שיקשיבו לו. אף אחד לא מבשל בשבילי, אתה שומע? אף אחד. אני גם רוצה יום אחד לבוא הביתה- הדגמתי לו איך אני באה הביתה. פותחת את הדלת. שלום! להתיישב ליד השולחן, כן, ככה בלי לשאול בכלל, לקחת לי מהסיר מה שיש ולאכול משהו שמישהו אחר בישל! בשבילי! הוא ניסה לענות, אמר איזו מילה וחצי. שסיכמנו שהוא עושה כלים ואני מבשלת. אז אני לא רוצה! טוב טוב, די כבר.

בשעה עשר בישלתי ברוקולי נוסף, ערבבתי שום וגבינה, אלתרתי את עצמי לדעת, ובכיתי. שלומי כבר ישן, נרדם בחדר הילדים. אפילו הכלב כבר אכל. רק אני עדיין מבשלת. פינקתי את עצמי גם בבורגול בחמוציות וג'נג'ר. בשעה רבע לאחת עשרה הצלחתי לאכול את ארוחת הצהריים ההיא, שאמא שלי הייתה מכינה לעתים כל כך רחוקות, ארוחה צמחונית, קטנה, ירוקה וצנועה, בלי חלבונים ועמילן, שהייתה מניחה על השולחן ואומרת אז מה יש לא כל יום חייבים לאכול בשר מה קרה? מה קרה??

היינו לועסים בשתיקה. מה יש. לפעמים מותר לי להכין גם דברים שאני אוהבת. 

מי אני בשבילך / קרן יעלה גולן

מתוך: בראשית ט"ז / מרדכי וולפיש

בעקבות הבית מדרש הלכתי לבקר שלוש אמהות בחיים שלי:
סבתא ("באבא") שלי, אם לשני ילדים, אמי, אם לארבע ילדים, ואחותי, אם לשני ילדים. ביקשתי משלושתן לקרוא את בראשית טז' – הסיפור של שרה והגר – בשפה שאני משייך להן.

ביקשתי מבאבא לקרוא את הפרק ביידיש מכיוון שהיא יידישיסט ובונדיסטית. הדפסתי את הפרק לפני שהגעתי כי לא ציפיתי למצוא תנ"ך אצלה בבית, אבל אכן היה (גרסה עברית-יידיש כמובן). היא ספרה לי כמה הסיפורים בתנ"ך מעניינים ומצחיקים ושלא צריכים להאמין בהם כדי להנות מהם. והיא אפילו אמרה נאום קטן על איך היא מעדיפה את הדמות של הגר על פני הדמות של שרה.

כשאמי היתה בת שבע, בבית ספר ממלכתי בקנדה, חילקו לילדים עותקים של הברית החדשה. אמי התלהבה וחשבה שהספר הזה ממש מענין והביאה אותו הביתה להראות להוריה. הם ממש כעסו שחילקו את זה לכל הילדים והלכו לצעוק על המנהל, שהתנצל ולקח את העותק של אמי בחזרה. אמי היתה עצובה. היום היא פרופסור והתחום שלה – נראה לי לא במקרה – זה נצרות והברית החדשה.
אז ביקשתי מאמי לקרוא את הפרק הזה ביוונית העתיקה.

אחותי היא אישה מאוד מלומדת – מורה לתלמוד וגם לומדת להיות רבה.
ביקשתי ממנה לקרוא את הפרק הזה בעברית, עם טעמי המקרא.

הנה מיקס של הקולות שלהן קוראות את הפרק בשפות שלהן.

תֵּאוֹרְיוֹת פֶמִינִיסְטִיּוֹת / הדס גלעד

לוּס אִירִגַארֵי כָּתְבָה לְאִמָּהּ,

אִמָּא, רָצִיתִי לִהְיוֹת כְּמוֹ אַבָּא 

כִּי לְאַבָּא הָיוּ חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ.

הִיא לֹא רָצְתָה לִינֹק חָלָב אִמָּהּ.

הִיא לֹא רָצְתָה לִלְעֹס בְּשַׂר אִמָּהּ.

מֻשָּׂג הָאֵם הַמְּזִינָה רָחַק מִמֶּנָּה 

כְּמוֹ שָׁט עַל אֳנִיָּה.

נֶאֱמַר בַּמְּקוֹרוֹת:

דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּאִשָּׁה

כְּדֶרֶךְ אֳנִיָּה בַּיָּם

כְּדֶרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

וּכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

דֶּרֶךְ אֵם בְּבִתָּהּ

דֶּרֶךְ בַּת בְּאִמָּהּ

מִי אָמַר מִי יֵדַע.

אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי פַּעַם  

כְּשֶׁרָצִיתִי לְהַמְרִיא הַרְחֵק  

לִהְיוֹת לְיָם וּלְשָׁמַיִם שֶׁל אִישׁ-אֵי-שָׁם,

אַתְּ כְּמוֹ אֵיבָר מֵאֲבָרַי

תִּסְּעִי- כְּרִיתָה, כְּרִיתָה-

מוּל הַטֶּלֶוִיזְיָה בַּסָּלוֹן הִיא בָּכְתָה

צוֹפָה בְּסֶרֶט עַל בַּת שֶׁעָזְבָה אֶת בֵּיתָהּ

בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁעוֹד קוֹרְאִים לוֹ אַהֲבָה.

נָסַעְתִּי. כְּמוֹ נֶשֶׁר נָשַׁרְתִּי מִמֶּנָּה בִּנְחִישׁוּת. 

נָסַעְתִּי כְּדֵי לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיהָ.

שַׁבְתִּי בְּלֵב שָׁבוּר.

הִיא אָמְרָה, זֶה יַעֲבֹר.

(עוֹד שָׁנִים יַעֲבֹר,

כְּאֵב לֵב יוּמַר בִּכְאֵב לֵב אַחֵר)

יֵשׁ הַרְבֵּה דָּגִים בַּיָּם  

אֲבָל אִמָּא- רַק אַחַת.

אִמָּא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם

אִמָּא בַּעֲשְׂרוֹת הַיָּדַיִם

אִמָּא מִכָּל הַחַלּוֹנוֹת קוֹרֵאת בִּשְׁמִי

לְהָשִׁיבֵנִי הַבַּיְתָה.

ללא שם / רונית פורת

דיאלוג / עידו בורנשטיין

- בשום פנים.

- למה?

- כי אתה אמור להגיד משהו על אימהות, לא עליך.

- אבל זה מה שעולה לי.

- המורים שלך?

- (מהנהן).

- למה שלא תמצא חיבור בין "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" של רחל ל-"מיובשת מיובשת"

  של ירמה?

- או.קיי.

- מה עם "תשחט אבא תשחט" של יצחק לאברהם ב"מלכת האמבטיה" מול האורגינל?

- או.קיי.

- ככה אתה גם מכסה יהדות, גם מדבר תאטרון, גם יוצא טיליגנטי.

- רק הם עולים לי.

- תפסיק לאכול כרובית מטוגנת - לא יעלה לך.

- אני נשבעתי שאני מגיע לעלמא אחר. שאני עושה תיקון לחוויה הזאת שאני סוחב

  מהגן ומהבי"ס של להיות תמיד בצד.

- איך זה שתדבר עכשיו על המורים שלך יהפוך אותך לאחד מהחבר'ה בדיוק?

- אני צריך להיות אמיתי. לא להתבייש לדבר את עצמי.

- זה מה שיעזור לך לא להרגיש בצד?

- (מהנהן).

- נו? מה עולה לך?

- הפנים של נועה. ושל עמרי.

- זוג יפה.

- השיעור שלהם.

- השפיע עליך.

- אני לא יכול לשכוח את המאבק ביניהם.

- איזה מאבק?

- כל הזמן.

- זה שהם לא הסכימו על הכל לא אומר שהיה מאבק.

- היא נכנסת בו על מה שהוא אומר.

- כל מה שהיא אמרה היה "זאת בדיוק התפיסה הפטריאכלית שאני לחלוטין לא מסכימה איתה".

- זה משפיל. עמרי היה חייב להגיב בהומור כדי לרכך את ההשפלה הפומבית שלו.

- אז עכשיו אתה מגן על עומרי. משפיל אותה פומבית מול כל הכיתה.

- זה מה שאני עושה?

- להגיד לך למה? בגלל שהיא לא השתוללה על ההצגה שלך. ביקשת ממנה ביקורת במייל והיא

  ענתה לך כל כך יפה. על מה שהיא אהבה וגם על מה שהיא לא אהבה. מה רצית? שהיא תשקר?

  תפסיק להיות ילד קטן שרק רוצה שימחאו כפיים וישתוללו מכל קישקוש שהוא צייר.

  ובכלל , מה זה זה קשור לאימהות?

- זה בדיוק מה שאמא שלי עושה.

- אמא שלך היתה מתה להיות עם רבע מהברק והחדות והעומק שיש לנועה.

- זה נכון.

- אז הזדהית עם עמרי והרגשת נזוף?

- (מהנהן).

- יופי. נוגע ללב. כולנו אוהבים אותך. אתה לא בצד.

- כשהיא מדברת הוא מקשיב כולו מוקסם.

- אנחנו מדברים על עמרי או עליך מול אמא שלך?

- כשהיא מדברת... זה באמת כואב לה. זה מגיע ממקום עמוק ופגוע, מתוך איזה תהום אינסופית  

  שאי אפשר בכלל להתחיל להתחרות בה.

- למה תמיד אמא שלך נדחפת לכל מקום?

- זה לא רק אמא שלי. זה נשים בכלל. החיבור שלהן לבטן... המילים מחוברות להן לבטן. לא משנה

  אם זה להט פמיניסטי מוקפד או אנחת עייפות מהנקה וכביסה, מאחורי זה ניצבת זעקת כאב של

  דורות נשים מושפלות.

- אנחנו קצת נסחפים.

- כשאני רוצה לדבר, זה תמיד נשמע מרוחק, מנותק. ואם אני מתאמץ להישמע ריגשי זה יוצא

  מתבכיין.    

- עמרי דוקא מלא כריזמה כשהוא מדבר.

- אני רק יודע להשפיל.

- ולהתבכיין. 

- אז אני סותם את הפה. כדי לא לעשות את זה. כדי לצאת גבר. אז הן משתלטות על השיחה. ואני  

  מוקסם איך הן מובילות את הדברים ויכולות לעבור מנקודה לנקודה. עם הלב הן עושות את

  המעברים  האלה. זה בגלל שיש להן רחם? זה בגלל שמלמדים אותן להרגיש? זה בגלל שאסור להן  

  להביע רצון משלהן וכשהן כבר פותחות את הפה יוצא איזה כאב מחוויה מדוכאת שאי אפשר

  להישאר אדיש אליה?

- כבר אמרת את זה.

- אני הומו. אני אמור להיות גם עם יכולות ריגשיות, לא?

- החמש דקות שלך עברו.

- או.קיי.

- תגיד לעמרי ונועה שזה אתה. זה לא קשור אליהם.

- או.קיי.

- ותתקשר לאמא שלך. היא היתה חולה. היא אמא שלך.

- או.קיי.

- תקשיב למחיאות כפיים. כולנו אוהבים אותך. אתה לא בצד. הכל בסדר.

- או.קיי.

עקדה / אפרת בונדי

בעקבות לימוד בבית המדרש בנושא: אם, אמהות והדרמה המשפחתית.

יומן בעלמא / חיים אלבום

"... כי לפתע בלב תל אביב, במרוץ הקרייריסטי-מסחרי, יושבים 30 איש בחדר אחד ומודים בפה מלא – יש לי קשר עם אלוהים. אמביוולנטי אבל מסקרן...
...והנה, באמצע היום, מתחילות להישאל שאלות –
מה זה אלוהים.
מה זה התנ"ך.
מה זה יהודי.
מה זה ישראלי.
מה זה אמא. כן, מה זה אמא באספקלריא יהודית. "

מתוך:  יומן בעלמא / חיים אלבום

תפילה זכה / מאת ישראל סבא

קיברו אותי בתוך התפר בין המשפחה

קיברו אותי בין קלידים שחור ולבֵנה

קיברו אותי בין אחי לבנים וגם שחורים

שיפכו האפר בתיבה עמוק עמוק בפנים

מלאו הכול עד הסוף עם כל פָמִילִיה

הכו מכסה בעור התוף עשו עוד קצת מקום

הדקו האפר עוד קמעה לעוד אח יתום

נגנו חזק על הקלידים הדקו היטב היטב

עוד יש מקום בתיבה לפני דוושת הגז

ליהודי לא-יהודי כמו אז כן גם עכשיו

והפסנתר נוסע, מתגלגל מורד הכביש

מביט שכן, בוהה שכנה, יוצאת כל השכונה

והתיבה משתכללת לזווית חדה

ממהרת ממהרת תופסת תאוצה

והאפר של כולנו מוצא סוף נחמה

שלוות תהום שלוות אמת בשיא התנועה

פסנתר תיבה מלא באפר מנגן בשיא עוצמה

נוטה ימינה גם קצת שמאלה האפר מתלבט

להישאר, להישפך או סתם להתהדק

והשכנים מוחאים כפיים, מתוך כבד של מת

מחה מחה, כף עוד כף, הדק אפר הדק

הדק היטב, היטב הדק, פטמה לחצאין כשרה

אמת קטנה יוצאת בחוץ מתוך חריץ פסנתר

ומשפריצה אלפי יהודונים על כל שב ועובר

והשכנים שותים קצת ערק מרכינים ת'ראש

ומצטרפים גם הם בדרך במורד רחוב

שם גר הרב המקוטע, רב המושבה

שמחכה עם צלב נפלא, בוהק באפלה

וכולם גועים בבכי שירים בשני צבעים

אחד ימינה, שני שמאלה, מפגש וגם תפילה

והנס הילד הקטן עומד על הדוושות

מאיץ, דוחף, דוהר קדימה, מושך את הפרגוד

והרב סופק כפיים מקריב קורבן חדש

הרבנית במצלתיים מתוך שלולית של דם

צועקת הווה ונגילה, צווח כל העם

חושפת החזה, מתוך צנעת הפרט

תריסר שדיים מזדקרים לעיני כולם

מזינה חלב טהור, חלב גוֹיה טרי

מתמללת, מתרגמת, כשר למהדרין

והפסנתר ממשיך לדהור מאיץ לרבנות

פני הרב ספוגים בדם בלהט הצרעה

מחזיק קרניים וזועק: רחמו על נשמה!

הפסנתר לא מתלבט מתים יש שם לרוב

מנגנים צלילים של הבל במורד רחוב

שכנים קופאים ללא בושה, הרב נושא דרשה

הפסנתר נכנס לפיו לפי ההלכה

קלידים עפים, חלל בית כנסת, גדולים וגם קטנים

קופצים לתפוס קצת אפר, ברגש מתעלים

והרב ממשיך לדרוש, חתן הבר מצווה

מקשיב בגאווה גדולה בתוך התיבה

ואז קורא הוא בדמעה מתוך הפרשה

האפר מתרטב, ושוב יש שם מקום

הרב מצביע לחריץ נפערים מי תהום

משלשלת לתיבה צדקה תציל ממוות

ברחבי הארץ הקדושה הקלידים נוחתים

מציע סוכרייה להנס הילד היתום

הנס המישלינג האציל מלא רגשי תודה

וכל הקהילה גועה בדמעות שמחה

שרפים ומלאכים בוכים ללא שליטה

והאותיות עולות למעלה בגרמנית צחה

ואז הרב משתין לפתע פתק מחילה

מתוך חריץ קורץ למעלה תפילה זכה

נוכחות עלומה/ טל ברדה

כשבאתי הביתה

חיפשתי בארון שלך

פתחתי את המגירות שלך

הברשתי עיניי על הספרים

כדי להבין

מי את

בנפרד ממני

שייפתי מחשבותיי

להפריד ביני ובינך 

ובניתי חומתי

כדי שאוכל לראות

מי את

באמת

נוכחות עלומה 

של אם

              של בת

של אם

מבט שלם

על בריאה של אומה של אם האדמה

מבט שקוף

עד למיצמוץ הבא

שיחבר אותי אלייך שוב ושוב

ושוב לא אדע

מי את 

באמת

המרפסת / דר' רות קלדרון

בשדה התעופה לוד בשנות השישים היתה מרפסת מיוחדת למלווים את הנוסעים לחו"ל.
ממנה נפנפנו לאבא כשנסע לחוץ לארץ ובה חיכינו בשובו. הנסיעות היו נדירות, והמרפסת היתה המקום הקרוב ביותר ל'עולם הגדול' שהכרתי. המרפסת לא היתה כאן וגם לא שם, מן מקום ביניים ממנו אפשר לראות את העולם המוכר מזוית קצת אחרת ולהציץ אל העולם האחר. היתה בה החגיגיות של היציאה למסע, וכששבנו ממנה, גם הבית נראה אחרת.
אחרי שנתיים בארצות הברית אני מרגישה שוב כמו על אותה מרפסת. לא לגמרי פה ולא לגמרי שם, מבטי כישראלית זמנית משאיר אותי תמיד קצת בחוץ.
אין לי ספק שההתבוננויות והתובנות שלי הן מקריות פרטיות ומקומיות, כמו אותו ליטוף עיוור של פיל: הרבה דברים היו נשמעים אחרת לו חייתי בעיר קטנה במרכז היבשת או בחוף המזרחי, או אפילו בפרוור אחר של ג'רזי. הדברים ישמעו אחרת אחרי שאשוב הביתה ואחזור למסלולי החיים המוכרים.
בכל זאת, השהות במרחב הביניים הזה היא ברכה. השנתיים האחרונות העניקו לי הבנה מחודשת של המובן מאליו הישראלי, עוררו בי רצון לנכס לעצמי איכויות שראיתי כאן ולימדו אותי כמה מורכבת ורבת פנים הזהות הכאילו ידועה – האמריקאיות.
זהו האלף- בית של האמריקנה כפי שהיא נראית מן המרפסת שלי:

AMERICA
רק אנחנו שלא נולדנו בה קראנו לה אמריקה, ומקרוב כשגרים בה השם נאמר, במבטא ישראלי, בחיוך של התפקחות. אמריקה של החלומות שלי היתה עשויה דימויים שקלטתי כבת עשרה, בקיצים מהבילים של תל אביב. היא היתה חלום פרובנציאלי בדבר 'המקום האמיתי' שחיי נדמו תחליף שלו, כרומא בעיני איש כפר קטן בגליל. מול מסכי הטלויזיה והקולנוע נראו הדברים באמריקה שלמים כמו האידאות בעולמו של אפלטון. מנת גלידה בקיוסק תל אביבי לא דמתה לסנדיי בדיינר. כבר בשם 'סנדי', גלומה היתה הבטחה לסוף שבוע ארוך, בנות בזנב סוס וחצאיות משובצות מטיבות את הסודר שלהם הסגור בכפתור אחד על הכתפים, מצחקקות לבנים כחולי עיניים. באמריקה, ידעתי, יש לאן ללבוש שמלת טפטה, אמהות בסינר צחור אופות עוגות תפוחים ומביטות על ילדיהם בחצר האחורית מן החלון. קר מספיק להתכרבל בשמיכת פוך, כוכבי קולנוע הם לא תמיד משה איבגי וחג המולד בא עם שלג וקישוטים לא רק בתחנה המרכזית, באמריקה יש גויים ולא רק עובדים זרים. אפשר להציץ לתוך חלון של בית ובו עץ מקושט ולחוש בצביטת הקנאה. באמריקה יש עונות לשנה, וכל עונה מופיעה במלוא הדרה: עלי שלכת אדומים, שלג וכפפות, פריחה מטורפת באביב, חופשת קיץ של ממש. באמריקה חוגגים את החגים הזרים: אפשר לתת ממתקים לילד מחופש לשד בהאלואין לחייך לסנטה במול בחג המולד ולאכול ביצה של שוקולד באיסטר – חגים שאינם שלנו כיהודים אבל אני מכירה אותם מהקולנוע: אמריקה מחזיר את השוטר למימדיו בסיפור הילדים, את הג'ינס להקשר של עבודה גופנית. מאמריקה ישראל נראית כמו רעיון שעוד לא מוצה, ולא כמציאות מעייפת, וישראלים עדיין קצת מסובסדים כגיבורי תנ"ך עכשויים בפוטנציה
היום עבורי אמריקה היא ההצלחה לחיות בתוך כל זה ולהרגיש בבית.

BANK
לבנק האמריקאי אין חוש הומור, המפגש של ישראלי עם הבנק מפתיע את שני הצדדים. אין חד מימדי ממנו: או שיש כסף או שאין. אין מקום למשא ומתן. מי שרגיל לבנק הישראלי בו החשבון מבוסס על זכות אבות, יחסים עם הפקידות, תחנונים, איומים ורושם, אפילו שעות הפתיחה החד משמעיות של הבנק האמריקאי מדהימות. הם מתכוונים לזה. הבנק הוא בדרך כלל המקום ללימוד גבולות של הישראלי באמריקה. מהר מאד מובן שהשם שלך בארץ לא עושה שום רושם, גם לא העובדה שאח של אבא שלך הוא,,, במילואים. הפקידה תקשיב בנימוס ולבסוף תודיע לך שאין שום אפשרות למשוך אפילו דולר, גם אם לבת שלך יש יומולדת ארבע. כי אין כסף בחשבון. וגם אם יהיה באחד בחודש וזה בעוד שבוע- מצטערת ושיהיה לך סוף שבוע נעים.
הנגיעה בגבולות ברורים צרבה אותי. דחיית כרטיסי האשראי שלי פגעו בי אישית. התביישתי מהקופאית בסופר ומהאנשים מאחרי בתור. הרגשתי די מהר שהכסף ועוד יותר מכך חסרונו ממקם אותי מעמדית. הפגיעה היתה בכבוד. עם הזמן למדתי לחיות בתוך הגבולות הריאליים של חשבון הבנק שלנו. התרגלתי לדעת כמה בדיוק יש- וכמו עכבר מעבדה שנדהם ממכות החשמל, למדתי לא להוציא כשאין. שמתי לב לעשרות מוצרים ושרותים שאני רגילה לצרוך ויכולה לחיות בלעדיהם. מכוס הקפה השניה בסטרבקס ועד למנקה. בשלהי החודש אכלנו מה שהיה במזוה. היו ימים שאי אפשר היה לקנות אוכל. חגים שאי אפשר היה לקנות לילדים גרבים. הסמליות הביאה אותי לרחמים עצמיים גדולים. בכיתי לא מעט, אבל למדתי. בפרסומות של המארינס כתוב : כאב הוא חולשה העוזבת את הגוף. אולי.
למדתי שבלי כסף רע כאן ומר. שמוכרחים כאן לעבוד . והתחלתי. הצטרפתי אל הקומיוטרים שיוצאים עם אור ראשון לרכבת ושבים עם ערב. אני שמחה לחשוב על גמישות מסויימת שמחכה לי בבית, שעדין יש שם קצת יותר רחמים. לא נעשיתי פוריטנית וקניית שמלונת חדשה או עדיין משמחת אותי, ועם זאת השריר החדש המאפשר חיים בגבולות בלי אוברדרפט נעשה יקר ללבי.

CAMP
מחנה הקיץ האמריקאי . חמישה עשר גוונים של ירוק , אגם שלו, ברוזים שטים בו, בקתות צבועות אדום-אסמים ומדריכים טובי מזג . לא הוגן להשוות אותו ל'יער' עוספיה אליו יצאנו לג'מבורי של הצופים, אורני קק"ל שסבלו בתנאי האקלים והקרקע ופיתח זחלי טוואי התהלוכה ולא תחושת יער.
הילדים חיים בלי טלפון ובלי נייד, בלי מחשב ובלי טלויזיה, ניזונים על שלש ארוחות מזינות ליום ופרי לפני השינה ונהנים מכל רגע. הם כותבים מכתבים ומתגברים על הגעגועים. אחרי שבועיים הם לא רוצים לחזור ומבחינתם (לו היה להורים שלהם כסף) היו נשארים שם חודשיים. התדהמה, שילדינו יכולים להנות ללא כל החיבורים האלקטרוניים שכאילו יוצאים להם מהגוף בגיל ההתבגרות, אותם ילדים איתם ההדממת מכשירים של יום כיפור מהוה נסיון גדול בסמכות הורית, מלמדת שמחנה שמנוהל ברצינות הוא אחת מחויות החינוך המשמעותיות ביותר בגיל הנעורים, ושהחפיף הישראלי, ההתעללויות שנלקחו מחיי הצבא – פזצט"אות, צביעה בקמח ומים ושתן, צרחות המורל המצרידות וא"ש הלילה רווי החטיפות אינם הדרך היחידה לשמור על מורל ומתח.
אפשר להחריף ולומר- הטיולים השנתיים ומחנות הקיץ שעברתי היו לא פעם מכאיבים רגשית וחמור הרבה יותר – מסוכנים ממש. קפצתי במפלים, ירדתי בשבילים, טיפסתי במצוקים כשמי שמשגיח עלי מבוגר ממני בשלש שנים ומוכשר להדרכה בעיקר בזכות רצונו הטוב. חוסר המקצועיות בחינוך הבלתי פורמלי נעשה לסמל מסחרי בתנועות הנוער, וחדר גם לבתי הספר. אני מכירה בחן שבו, אבל חרדה ומזדעזעת מהמחשבה שהילדים שלי יחזרו על אותן חויות.
במקביל- בונוס: בבית ההורים מתרחש נס הקן הפנוי - גבר ואשה פוגשים זה את זו מחוץ לקואליציות המשפחתיות הרגילות. הקיץ עשוי להיות מפתיע .
קיץ ישראלי שונה לגמרי, מפני שהילדים לא רק שאינם נוסעים רחוק אלא מולכים בבית ללא מיצרים, הם זוללים כל כמות של מזון שקיימת בבית ישנים רוב היום ויוצאים רוב הלילה. תפילות ההורים, בעיקר האמהות העובדות בבית לקראת האחד ספטמבר יום תחילת הלימודים ממלאות את שמי ארץ הקודש בהודיה.

DECK
הדק- סיפון העץ שיוצאים אליו מהמטבח והוא מתווך בין החצר האחורית והבית -הוא אחת הברכות הגדולות ביותר של אמריקה. חלומו של כל זוג בורגני הוא בית על הקרקע, אבל בינינו, חוץ מהרפתקאות קצרות מועד של שתילת גני ירקות מתוך חזון שבזיליקום ביתי ועגבניות טריות יעשו מאתנו אנשי פרובאנס וימלאו את חיינו פשטות רומנטית, וחוץ מילדים הדורשים נדנוד על מתקן הנדנדות ( אין גן משחקים שכונתי ולכן כל חצר אחורית צריכה מתקן משלה ) או כלבים הדורשים ריקון- רובינו חיות עיר המתגוררות בפרור ואין לנו צורך מיוחד לדרוך על הדשא ולהתגרד. הפשרה המתבקשת היא חיים על הדק.
אבל זה לא מעט: כוס קפה על הדק הוא הרבה יותר מכוס קפה במטבח, שעות של הרהור מול העלים המרגיעים הירוקים הרטובים הנושרים המקיפים את הבית בבוקר לפני שהיום מתחיל או בערב הארוך ארוך בשעות שהנפש לא מוצאת את עצמה- אפשר לצאת לדק ולברך את מי שהמציא אותו. כמה נעים לפסוע על עץ, כמה יפה הוא עומד בכל מזג אויר, כמה מתאים לקבל בו בכוס קפה עם בן הזוג את השבת ואת בוקר יום ראשון, מזח הטבע של ההומו אורבניקוס.

EXPRESSIONS
אנגלית אמריקאית נשמעת למי שלמד אנגלית במקום אחר כמו הלחם בסופר: רך רך, גם הקשה של הלחם רך. אבדן המבטא ה'זר' זוכה לעידוד רב. ילד שמדבר במבטא אמריקאי זוכה לתשבחות מול כל הכיתה: "באת רק בשנה שעברה? לא יאומן! ילדים- מי מכיר אותה? אתם שומעים מבטא? לא ? גוד ג'וב! כשאני שומעת ילדים הודיים, סיניים, קוריאנים וישראלים וכולם מדברים מבטא אחד- משהו נצבט בי- הפניית עורף פנימית.
לאחר זמן מסתבר לדובר האנגלית המבקש לדבר עם אמריקאים שהשיחה בעצם מתובנתת בתוך ביטויים קבועים 'רדי מיידס' ויצירתיות אישית רק תסבך את הדובר,
כך הוא ישמע לפני הפגישה: I look forward to it, ואחריה: וIt was very productive .
הנטיה הישראלית להתמקד בקשיים, לנתח את המורכבות זרה לרוח המקום. שמתי לב שכשבאתי עם רעיון חדש וציפיתי ל'נימוס' הישראלי- שיציגו לי את הבעיות, הופתעתי מהתגובה האופטימית- פרודוקטיבית. סביבת העבודה, כמו הסביבה האמריקאית בכלל- מכוונת לעתיד. העבר מתאדה ולא עומד בדרכו של העתיד. מעבר חד- מארץ בה כל אבן שהופכים דובבת סיפור, למקום בו בונים בית עתיק בחודשיים .
בפגישת עבודה קרוב לודאי שמישהו יאמר
To be on the same page
ורעיון יצירתי יוכתר ב אופן תבניתי כout of the box
כשמקבלים directions- הוראות נסיעה, שהן אמנות בפני עצמה, לעולם לא יאמר המכוון- ברמזור פנה שמאלה אלא "אתה רוצה לפנות שמאלה ברמזור" – משום שלא מנומס לתת לך פקודות.
גם ילדי הגן לומדים לומר קונבנציות מוכנות מראש: are we there yet?.
Can I tell you something?.
כשמשהו נופל ונשפך הם מלאי חן באומרם:
Its an accident- it can happen to anyone
ולאחרונה שימוש נרחב בגילאי הגן ב
ACTUALLY… כפתיחה לכל משפט

והג'וקר- שיכול להחליף כל משפט: OH MYGOD או כפי שאומרים אותו הצעירים OMG. לאוזן זרה נשמעים כולם משחקים בואריאציה מיוחדת של 'כן- לא- שחור- לבן'. כאילו כל בני השיח קיבלו על עצמם לתרגם את מחשבותיהם ורגשותיהם לכמה עשרות ביטויים משותפים ולא לומר שום דבר מיוחד או מבלבל. האם ילדים מתחילים לחשוב בתוך קונבנציות? האם כשאדם פוגש חבר אהוב שלא ראה שנים הוא חווה את הפגישה בתוך המילים או מי גוד? והאם אותנו לימדו שימוש אחר, יותר חופשי בשפה? האם מורה ישראלית פתוחה יותר לתשובות מחוץ לקופסה מעמיתתה האמריקאית?
אוצר המשפטים המשותף הוא מעין אספרנטו ומאפשר למהגרים לדבר אלו עם אלו, מעין שפת מגדל בבל. המחיר של ההכלה הוא בשחיות השפה- האמריקאית המדוברת פרושה כל כך רחב שאין לה עומק.

FLAG
אי אפשר שלא לשים לב שהארץ הזאת מוצפת דגלים. וזה לא עניין תקופתי, כמו שאנחנו מכירים לפני יום העצמאות, כשהרשויות המקומיות מניפות דגלים ברחוב הראשי. הדגלים כאן מונפים כל השנה, בגדלים שמעולם לא הכרתי, דגלי ענק מעל סוכנות ג'יפ, מעל בנק, מעל חנויות, וכמובן דגל גדול בבית הספר, גם בחוץ וגם בכיתה, דגלים משפחתיים בפתחי הבתים. אפילו בבית הכנסת משני צידי ארון הקודש.
אני שואלת את עצמי, מה הם רוצים להגיד? את מי הם משכנעים, מהו חוסר הבטחון בלאומיות האמריקאית שצריך לנפנף מולו בכל כך הרבה גדלים. ואני מרגישה שהדגלים מביכים אותי משום הטעם הטוב הישראלי. או אולי האירופאי. לאומיות חשודה מאז מלחמת העולם השניה. הזהות הלאומית קיימת אבל לא נקיה מאמביולנטיות. הנפת דגל נראית לאינטלקטואלים ישראליים כמעשה המוני. לא מעודן. מסוכן. ישנו חשד של גיוס היחיד למען מלחמות הכלל, של התקרנפות, של מצעדי המונים שמסרו את זהותם האישית קורבן לכוח ההמון הלאומי. בשנה הראשונה בניו יורק ישבתי בהרצאה במוסד יהודי גדול, ההרצאה ניתנה בתוך בית הכנסת והנואם עמד ממוסגר בין דגל ישראל מונף על נס שבקצהו מגן דוד, ובין דגל אמריקאי שעל ניסו עמד הנשר- או העיט והתבונן בעיני הנץ שלו ובכבוד עצמי של דורס על היהודים המתאספים להרצאה. הנשר הזה איננו חדש לי. אני מכירה אותו מסיפור חנוכה. הוא סמל בעל מובן ישראלי חד מימדי : זהו הפסל שלא הורשה להכנס להיכל. סמל האימפריה הרומית שביקשו להכניס באופן סמלי לבית המקדש כדי להבהיר כי החוק של האימפריה מקובל על היהודים. בבית הספר הממלכתי למדתי כי הסירוב לנשר היה מוצדק, כי ההגדרה העצמית היהודית, הכבוד היהודי תלוי בסירוב הזה. התקשתי להקשיב להרצאה. מבין שני הדגלים הבנתי כי זו הבחירה של יהודי ארצות הברית, הם מגדירים את זהותם אחרת. הם הכניסו את הציפור ברצון ובנימוס. הם לא חושבים שקבלת הזהות של האימפריה עושה אותם פחות יהודים, ולהפתעתי, אחרי הזעזוע הראשון חשבתי, אולי זה עובד. אולי לו הייתי אני חיה בירושלים של מלכות רומא הייתי בוחנת אפשרות כזאת בחיוב.
עם הזמן, אחרי הבהלה הראשונית למדתי לראות את היופי שבפטריוטיות האמריקאית. את היכולת לשלב אותה עם זהות תרבותית עצמאית, ולהתקיים לצד זהויות תרבותיות רבות באופן שמוסיף עניין ולא מאיים. הפסים והכוכבים משמשים בעיקר את חוקי המשחק, האריזה הרחבה – הדאר, החינוך, בתי המשפט (מזעזע שלא הרפואה) השרות הציבורי. הממשל קורא לעצמו אדמיניסטרציה ולא נעלב. משרתי הציבור לא נתפסים כנביאים והוגי דעות אלא כאנשי מעשה. יש בזה משהו.
לא התרגלתי לזילות הדגל: מפת שולחן בדוגמת דגל, כפכפים שמאל פסים וימין כוכבים, עצם משחק לכלב בפסים וכוכבים, בגד ים ותחתוני דגל. כאן זה מעשה פטריוטי. בארץ לו מישהו היה לובש על עכוזו בגד ים מעוטר במגן דוד בכחול לבן סביר שהוא היה מגיע לבית החולים אם לא לבית המשפט

GARBAGE
בלילות בדרך הביתה אני מסתכלת בזבל שמחכה לאוטו פחהזבל של הבוקר.
זבל אמריקאי זה משהו מדהים: לפי אותות שאין לי מושג מאין כולם מקבלים, מוציאים כל השכנים שלנו זבל מסוגים שונים בימים שונים. אולי יש מספר טלפון שמתקשרים אליו, אולי היה תדרוך פעם ואבות מסרו לבנים, : "בכל יום ב' הראשון בחודש מוציאים עיתונים ישנים. תעביר" אולי ככה זה בכל ארצות הברית ואולי המידע עובר מפה לאוזן בהסעות של הילדים. מכל מקום היו לילות בהם בחוץ ליד כל דרייב-ווי נחו להן שקיות קרטון חומות מלאות במה שנראה כמו פסולת נייר, בלילות אחרים מגולגלים שטיחים לנקניקים מסודרים וקשורים, יש לילות של צעצועים גדולים, כמו אאוט לט של פישר פרייס , ויש לילות של רהיטים ולילות ברזלים ופסולת בניין.
- לקחת? לא בושה? האם הם מסתכלים מהחלון?
לקחנו. בחדר של הקטנה עומדת השידה הלבנה הקטנה מהרחוב שבדרך לבית הספר.
במרתף ליד מכונת הכביסה מחכה שטיח ממש יפה לניקוי בסוף השבוע, משלשה בתים לידינו.
ולמה הם מקפלים הכל כל כך יפה? מאין הסבלנות לארוז את הארון הישן כאילו מייצאים אותו, לקפל את השטיח, להפריד את הקש מהגבבה. בינתיים אני מתבוננת בזבל ובאיך שזורקים אותו כמו ברמז. אני מוכרחה לומר שדרך הפחים למדתי לכבד את האנשים כאן עוד יותר. ועוד למדתי בכמה איכות חיים אני זוכה מהסדר והשקט שבו הדבר הזה נעשה. אף על פי שאני עוד לא שותפה לסוד. כמו ילד שלא חוסן אבל מוגן ממחלות כי כל שאר הכיתה קיבלה את הזריקה

HOW ARE YOUשאלת הזבנים והנפגשים במעלית. אין לדעת איך לענות. טוב תודה ואתה? שלומי האמת ממש לא משהו? האם השאלה מתעניינת באמת בשלומי או אומרת בוקר טוב? כך או כך, למדתי שנעים להישאל אפילו על ידי זבנית זרה אפילו אם היא עושה את זה רק מפני שכך אמרו לה. השאלה מאשרת את קיומי ולפעמים ביום ארוך ללא מפגש עם פנים מוכרות זה עושה את כל ההבדל.

INTERIOR
עיצוב פנים בית אמריקאי אחר מזה של בית ישראלי. מבחוץ על הפחים סנאים מחליפים את חתולי הזבל, שביל הכניסה המטופח, והעציצים שמטפח הגנן החודשי בדרך כלל לא מוכרים לבני הבית כי כולם נכנסים מהגראג'. הבית האמריקאי מכיל סאלון גדול ומרשים שכמעט אף פעם לא יושבים בו. הגודל של הבתים בפרוורים מאפשר לאנשים לבנות בצריפי הענק שלהם חללים לרוב. קצת כמו בבתים דרוזים, נראה שזה עתה הורמו הפלסטיקים, אמיתיים או דמיוניים, לקראת האורחים. הסלון מגונדר מדי, אין חשק להרים רגליים על הספה ולאכול אבטיח מול הטלויזיה. המטבח האמריקאי מאכזב. כמו גלידה אמריקאית וקפה אמריקאי גם מה שמוכר לנו בישראל כמטבח אמריקאי – כלומר חדיש ומודרני לא מצוי כאן. ברוב הבתים הוא מיושן הרבה יותר ממטבח ארופאי או ישראלי. הוא גדול ועשוי עץ או פח, וגם הוא לא ממש בשימוש. החיים כל כך נוחים שאנשי העיר אוכלים בחוץ ואנשי הפרורים קונים ולוקחים הביתה. לא ראיתי מטבח בו יושבים לארוחת ערב של סלט וביציה כשהרדיו משדר חדשות והחלונות פתוחים. משפחות כמעט ולא נפגשות בלילות השבוע, הקומיוטרים חוזרים מותשים, אוכלים משהו והולכים לישון. אולי בוקר יום א' הוא זמן לארוחה משפחתית, אבל אותה עושים בדיינר. חדרי השינה של הילדים נראים כמו מקטלוג. בדרך כלל החדר כולו מעוצב סביב צבע (בנות ורוד בנים כחול או ירוק) או תימה (ברבי, טבע, ציד). הילדים כמובן מצוידים במחשב וטלויזיה, ועושים שעורים כמו כל ילדי העולם כשכל המכשירים פועלים ביחד מכל צידיהם. לחדר השינה של בעלי הבית לא הזדמן לי להכנס מספיק כדי לספר. ההורים בדרך כלל ישנים בנוף היפה ביותר בבית, ולחדר שלהם מצורף חדר אמבטיה וחדר ארונות. הדן- חדר המשפחה הוא המקום האמיתי, הלא רשמי המבולגן וההכי נעים בבית. שם רואים טלויזיה ביחד, ומשחקים, ולובשים טרנינגים ואוכלים . הדן ממוקם לרוב למטה כמעין מקלט ומצחיק שרוב החיים מתרחשים בו כמו בחזרה ולא בהופעה. הבית הישראלי קטן הרבה יותר וההפרדות בין יושבי הבית פחות אפשריות. המרחק בין הבתים מוסיף לבדידות ואני מניחה שיש רבים שבמשך השבוע לא מדברים עם אף אחד מהשכנים מטוב ועד רע. הבית מבודד את תושביו: היציאה מהגראג' החשמלי לא מאפשרת אפילו בוקר טוב במגרש החניה או במעלית והנימוס אוסר על טלפונים אחרי תשע בערב. כמעט לכל בית שגדלים בו ילדים יש עמוד כדורסל פרטי, נדנדות סולמת ומגלשה. הילדים לא יוצאים לשחק עם חברים, אין גן שעשועים פעיל אלא בשכונות 'פחות טובות' ולכן כל חצר אחורית צריכה להיות גן שעשועים לילד משועמם אחד. החלום האמריקאי הוא גם כלא של בדידות.

JERUSALEM
ירושלים של אמריקה מעודכנת ליום שאחרי מלחמת ששת הימים. יש אי רצון עז לותר על החלום ההוא. החלום שהתיישב יפה על ירושלים של סידור התפילה, של ההגדה של פסח.
ירושלים של עכשיו- העיר הקשה והתובענית, המתחרדת, המותשת מפיגועים, העיר המלאה עוני ודלות , שמרכז העיר שלה נלחם על חייו, שרבים מתושביה נוטשים אותה לא מוצגת כאן. כמו אישה שבעלה מביט בה מתבגרת ורואה מולו רק את תמונת נעוריהם.

KITSCH
סף הקיטש האמריקאי שונה מזה הישראלי. יש הרבה יותר לגיטימיות לסבר את העין, לספק את המתבקש, לפעמים נראה שמרוב זהירות לא להתפס לקיטש אנחנו מחמיצים התרגשות פשוטה. היכולת של קהל אמריקאי לגנוח אווווווווו ביחד למראה זוג מוצא זה את זו, ילד מחבק את אמו, לפעמים מביכה ולפעמים מלאה חן.

LONELINESS
בדידות היא השם האמצעי של ארצות הברית

MOTHERHOOD
הלחץ החברתי ועולם העבודה הקשוח, יחד עם הריחוק מהמשפחה המורחבת והעדר מעונות 'נעמת' ו'ויצ"ו במחירים שוים לכל נפש יוצרים כאן, מולדת הפמיניזם מצב לא קל לנשים. זה לא נאמר במפורש, אבל משתמע ש 'אמא טובה היא אמא שנשארת בבית' אני מופתעת כמה קבלת דין יש כאן מצד אותן נשים מוכשרות, שהתקבלו למכללות הטובות ביותר, סיימו תואר נחשק ועכשיו פרשו מכל זה לטובת גידול ילדים. מרחוק אני לומדת כמה ידידותית ישראל למי שרוצה לשלב את האמהות ואת חיי העבודה. המון פעוטות נשארים כאן בבית. חלקם בטח חווים ילדות נהדרת. עם זאת בשנתיים האחרונות ראיתי לא מעט ילדים מוכים, אמהות מכות בקניונים, בחנויות, אמהות קשות יום, מוקפות בשלשה ארבעה ילדים קטנים. השבוע בחנות של מזון טבעי. אמא אפרו- אמריקאית . היא החזיקה ענף קטן ביד, והרביצה בו לילד הקטן שבכה. הוא היה כבן שלש או ארבע. האחות ה'גדולה'- כבת שבע או שמונה צעקה עליו, וברור היה שהיא מזדהה עם האם ומתביישת ממני . 'מפונק' היא אמרה. 'סתם אתה בוכה בכלל לא כואב לך'. היה לי ברור שהיא מכירה את הענף היטב. הלב נשבר. שוב ושוב חשבתי-טוב יעשו 'נשות הדסה' אם יקימו גם כאן מעונות יום שוים לכל נפש. ושוב הרגשתי אסירת תודה לנשים המופלאות שטיפלו בילדי.

NEW-YORK
נדמה לי שהאפר ווסט של ניו יורק נדמה לירושלים והדאון טאון לתל אביב. באפר ווסט רוחש מרכז דינמי של יהודיות מאורגנת: מי שמעוניין ימצא כאן עשרות קבלות שבת במגוון טעמים, עיתון יהודי ועיתוני סוף שבוע בעברית, ימצא אוכל כשר בקלות, המון יהודים שנראים כיהודים. דאון טאון לעומת זאת מאתגרת את המבקש תרבות יהודית . ישנם חיים יהודיים, אבל הם ניכרים פחות. זהו אזור ספר בו מתערבבים הרעיונות והסמלים היהודיים עם אמנות תרבות ואמריקאיות באופן שקשה יותר לזהות אותם, יהודיות הסוהו והויליג', ויליאמסבורג וברוקלין היא יהודיות יחפה, פחות מודעת לעצמה ופחות מאורגנת. אם לא תאבד- אם תתפתח בה ההפריה ההדדית בין רעיונות ובין שפות תרבות- אם החיים היהודיים יפרצו את המרחבים המקובלים: בית הכנסת והמרכז הקהילתי ויתקיימו גם במרחב הציבורי באופן משמעותי- טמונה בה הבטחה שעשויה להצעיד את הקהילה היהודית בצפון אמריקה למקומות חדשים.

OH MY GOD, JESUS
הביטויים השגורים כמעט בכל משפט שני – האם להבין אותם כנוכחות רבה יותר של דתיות בחיי היום יום או שזהו הפשט של 'לא תישא את שם אלוהיך לשוא'.

PHYSICALITY
כשאני חוזרת לארה"ב מביקור בישראל אני מרגישה שלא רק את הבגדים הקלים והפחות רשמיים אני תולה בארון אלא גם את הגוף.
אני שמה לב שאנשים הולכים ברחוב במינימום גוף, ארוזים בבגדים שמגינים עליהם, כמו תלבושת אחידה. נוגעים הרבה פחות. עושים פחות תנועות: לא צ'פחות על הכתף לא נגיעה ביד לא חיבוק. כשמישהו נתקל בי בתור או בחנות או אפילו רק חדר לארבע האמות שלי הוא מתנצל כאילו מי יודע מה. אמהות פחות מחבקות ילדים ברחוב או ברכבת. הילדים ארוזים בעגלות או במנשאים. גם גננות ומורות לא נוגעות בילדים אולי מחשש תביעה.
בג'ים עובדים על הגוף כעל כלי שצריך תחזוקה. אחרי האימון מתקלחים וחוזרים למופע הפוריטני. לא חושני לא מיני. לא אישי. המחשופים נדירים ומתפרשים כפריצות. לעיתים רחוקות הולכים יחף. הנמוס מחייב מרחק בין האנשים. אני נזכרת בסיפור התלמודי המתאר את העולם כשכלאו את יצר הרע במיכל של עופרת. שם לא היתה ביצה בכל העיר כי תרנגול לא קפץ על תרנגולת.
אמריקה חסירה אירוס. בפגישות עבודה חסר אותו מתח בין גברים לנשים, ברכבת התחיל איתי גבר אחד- פרסי. רק פועלי רחוב מעיזים לומר מחמאה או לשרוק אחרי אשה. ונשים מעטות מרשות לעצמן להנות ממנה.

QUEUE
התור האמריקאי הוא עבורי מקום מנוחה. ממש חויה מתקנת . אם זה התור בסופרמרקט או ברכבת, כמעט תמיד הדברים אמנם זזים גם אם באיטיות ויש תחושה שהם יטופלו. העומדים בתור שלוים וסבלניים. אני לא נמצאת בכוננות מתמדת שברגע שיבוא הפקיד, יפתחו הדלתות תתחיל מהומה ומישהו יקח את מקומי, ואם זה יקרה, ומישהו יעקוף אותי- יש סיכוי לא רע שנוכל לדבר עברית.

RABBI
את מגוון הרבנים המצויים כאן קשה אפילו לדמיין בישראל. וחבל. עם זאת, לצד העולם היהודי הרבני שמתחדש ומעשיר את עצמו באופן מרשים, מצוי עולם יהודי שאינו רבני והוא הולך ומתרחק מן הקהילה. המתח הקיים בין הרבנים בבתי הכנסת לבין הארגונים הקהילתיים ובראשם הJCC מייצר סטטוס קוו בו כמעט לא מתרחשת במרכז הקהילתי פעילות תרבותית סביב לוח השנה ולוח החיים שעשויה לספק את הצורך הרוחני תרבותי של הקהל שאינו רבני. גם החינוך היהודי לנוער אחר הצהרים 'שייך' לבתי הכנסת. המרכז הקהילתי משמש בעיקר כמועדון ספורט.
השליטה הרבנית שהיא גורפת וללא מיצרים מתייחסת לרוב יהודי העולם, שאינם רבניים- שלא חיים את חייהם היהודיים בתיווך של בית כנסת ורב- בפטרנליזם כבורים ולא שייכים או אף כלא קיימים. אין בית ספר יהודי יומי אחד שלא מחייב תפילה. אין מודלים לחיקוי שמציגים אלטרנטיבה חיובית יהודית. המאבק על הכוח והכסף בשדה היהודי המקצועי לא מאפשר הכלה של היהודים.
נראה כי הסטטוס קוו הזה מונע תחרות שעשויה לקדם את כלל הקהילה ומונע מיהודים רבים שייכות לתרבותם וחיים של משמעות כיהודים.

SHABBATH
מרחב יהודי משותף, סטטוס קוו. כפי שהדברים נראים לי- הפלורליזם האמריקאי מסתפק בהתפצלויות בכל פעם שהוא עומד לפני קונפליקט. בארוע פלורליסטי אפשר לראות עשרה או עשרות מניינים לכל אחד מההעדפות של המשתתפים: מחיצות, אגליטריות, אורך התפילה, כמות העברית. קשה הרבה יותר כאשר מתרחש ארוע בין- יהודי, ואין אפשרות לפצל את המשתתפים אלא יש צורך לתת תשובות לכולם ביחד: אז המכנה המשותף הפרומי- הוא הסטטוס קוו הקיים. פתרון שמוכר לי לעייפה מן הצבא הישראלי ומבתי החולים בירושלים הנועלים את הטלפונים הציבוריים במנעולי ברזל בערב שבת. זו אחת התמונות המייאשות ביותר של מדינה יהודית. ואם אבא של מישהו חולה ואין לו נייד? מי מרשה לעצמו למנוע בחירה ומה ערך שמירת שבת של מנעולים?
יהודי אמריקה מחוייבים באופן עמוק, כמעט דתי לתהליך ולפשרה. בפשרה הדרישות הברורות והעקביות מנצחות. כך שוב, גם כאן מולכים השמרנים בכל ארוע מעורב: אוכל כשר לשיטתם. גדרי הזמן – כניסת השבת וצאתה, מגדרים על פיהם, חשמל בל יראה ואפילו קול באשה נעשה לעיתים לערוה. חוקי הלכה של מיעוט קטן מן המשתתפים הם מהמובנים מאליהם . האפשרות לייצר מרחב ציבורי חילוני, שאינו שייך לאף אחד, (רק לרבונו של עולם והוא לא הודיע על אפיליאציה לזרם כלשהו) ושמירה על צרכיהם של הפרטים (בפתרונות יצירתיים, כמו פתרון האוכל במטוס) עוד לא קיים במרחב היהודי האמריקאי וחבל. נראה שהקבלה של הדרך השמרנית באה מחולשה ולא מנדיבות, מרגשי נחיתות ולא מאחוה. הארועים המשותפים הותירו אותי בתחושה של אכזבה. אני לא יכולה להרגיש כאן בבית

SPACE
המרחב ושפע המים הן הסיבות המרכזיות לכך שהמצב הקיומי הישראלי כל כך שונה מהאמריקאי. מרחב של זמן- סופשבוע ארוך, מרחב פרטי- רק אם תהיה רעידת אדמה יתקשרו אליך הביתה אחרי תשע, מרחב מגורים- למכונת הכביסה יש חדר משלה, הבתים פרושים בחוסר יעילות על חצר גדולה, בעליה לוורמונט נראה שהיינו יכולים להקים מדינה מאחורי ההר ואף אחד לא היה עולה על זה שנים, ושפע- לחפוף ראש בלי לסגור את המים, עצים שופעים, ירוק וירוק וירוק. אגמים בלי שם פרטי שלא שרו להם מאות שירים ולא כל העם יודע מה מצב המפלס שלהם. אנשים מקללים גשם.

TZEDAKAH- צדק וצדקה.
החברה האמריקאית אינה צודקת. העשירים עשירים מאד והעניים במקרים רבים חסרי סיכוי. בתחנות הרכבת רואים את ה'זבל האנושי' – חסרי המשכורת הקבועה שמאבדים את ביתם, את הזכות לטיפול רפואי, את כבודם. המדינה לא מתיימרת להכיל צדק. אין אפילו דיון רציני על רפואה לכל, על חינוך שוה, על שויון הזדמנויות. במקום זה שבה הקהילה היהודית למושגים המסורתיים של צדק. אין לקהילה ציפיות לצדק מן הממשל, אבל יש לה מחויבות מוסרית לצמצם את העול העולם, לעזור כשאפשר, היא דואגת לנזקקים, מצילה את הנרדפים. עושה צדקה.
הויתור על מדינה יהודית שיש בה צדק הוא גדול מאד. ככל ישראלית אני יודעת שגם מדינת היהודים מלאה עול שחיטות וחוסר שויון, לתושביה היהודים ועל אחת כמה וכמה לתושביה שאינם יהודים ולגרים העובדים בתוכה. עם זאת חוסר הצדק הזה אינו מקובל. כועסים עליו. נאבקים בו. נערים בתנועות נוער, מבוגרים על מרפסות בלילות קיץ בשיחות עם חברים, מפגישים בכיכרות, אמהות חד הוריות במסעות הליכה לירושלים. מה שקיים בארץ זו האמונה, התביעה. הציפיה שאפשר לנהל את החיים אחרת. שמה שהיה לאו דווקא הוא שיהיה. שלא נקבל את הדין ונרגיע עצמנו בצדקה.
ומאידך- כמה מרשימה הצדקה. כמה בוגרת ההבנה שאין צדק בעולם, והאחריות הנובעת ממנה על היחיד. בני מצוה כאן נותנים צדקה, מבוגרים מתנדבים מזמנם ונותנים מכספם בכל שנה למטרות של צדקה. רשויות המס רואות את הצדקה הפרטית כחלק חשוב מניהול המדינה ומספקים פטורי מס משמעותיים שמניעים את הצדקה ומגדילים אותה. החינוך העצמי של אדם שבוחר לתת צדקה לא מבוטל והוא במידה מסויימת אדם טוב יותר רגיש יותר בוגר יותר מהאזרח המצפה ממדינתו לעשות צדק ועד שזה יעשה נמנע מעשיה פרטית. המדינה הסוציאליסטית הביאה לישראל רעיונות ראויים על עולם של שויון וצדק אבל דירדרה את היחיד היהודי ממקום של אחריות על עניי עירו למקום של תלונה ומרירות.

UNIFORM
אמריקה אוהבת מדים. מדי אחות ומדי ריינג'ר בפארק, מדי שוטר מדי דוור ומדי נהג, מדי שוער הבית שמצחצח לוח פליז ומדי משקיע בבורסה, מדי חייל ומדי כרטיסן. בגדי העבודה של פועלי הכביש. עליהם נוספים המדים הלא אחידים, אבל ברורים: לבוש קיץ (לבן עד לייבור דיי) וקז'ואל של ימי שישי, לבוש רשמי לימי העבודה, הקולוניאלי- חאקי ולבן, חאקי וחולצת פולו, טרנינג בפרורים. אולי משום הגודל העצום, הלבוש משמש מסר מהיר של זהות: צוורון לבן או צוורון כחול, אדון או משרת, אנחנו במפגש רשמי או נינוח. קוד הלבוש הכרחי וטעות בלבוש היא אי נעימות של ממש. אחרי ההתלהבות הראשונה מזמינות המותגים כמו הגפ והבננה ריפאבליק שאין להשיג בישראל, אני מוצאת את עצמי לבושה בעיקר בבגדים תוצרת הארץ וגאה כשמישהי מחמיאה לי על התיק או הבגד ברכבת התחתית. כאילו הבאתי ינשוף לרומא.

VACATION
כמו שהאמריקאים רציניים בעבודה- הם רציניים בחופשות. פעמייים בשנה כמו שעון, אחת בקיץ ואחת בחורף הם מתכננים ומתאמים מראש ויוצאים מן העיר. לטבע, לים, לאירופה. יש לחופשות בגדים מיוחדים, תחביבים מיוחדים, לעיתים אפילו רכב ובית מיוחדים. זה אחד הדברים שהערבוב הישראלי המלא חן בין רשמי ללא רשמי בין עבודה לבילוי בין חורף לקיץ לא מאפשר.

WORK
הדת האמיתית של היבשת. "מתוקה שנת העובד אם מעט או אם הרבה יאכל". כששואלים אדם לשלומו הוא קודם כל יענה על עבודתו. הצלחתו או אי הצלחתו בקריירה מגדירה את ערכו גם לעצמו. הילדים עובדים בגן ובבית הספר. לא משחקים. משלימים פרויקטים, משתלטים על מיומנויות מביאים הביתה תוצרים ותעודות. בסוף הגן יש גרדואיישן.
בני הנעורים עובדים קשה בכיתה ומשלימים שעות של שעורים בבית. התחרות להצטיינות נוכחת כל הזמן. דוחפים לקראת מכללה טובה. כשהם מתנדבים לקהילה, או לומדים שפה נוספת, או יוצאים למסע אכזוטי הם מודעים לכך שזה יראה טוב בקורות החיים שלהם. ההורים יוצאים בחושך ושבים בחושך מהעבודה. עד חמש אף אחד לא זז, אוכלים ליד השולחן ממארז פלסטי. בחמש עוזבות המזכירות והאקזקס מפעילים לחץ זה על זה מי ישאר יותר. המשרדים מכוערים, בובות ובלונים מנסים להשוות לשולחנות בתוך חללי הפלסטיק האפורים משהו פרטי ביתי. לא באנו להנות. באנו לעבוד.
גם תחזוקת הגוף היא עבודה: הג'ים הוא חלק מחובות בעל הבית האמריקאי על נכסיו. ההורות היא עבודה ולעתים נראה שכך נתפסת גם הזוגיות (עובדים על הקשר) ובירחוני הנשים במדורי יעוץ עניניות כמניואל מקצועי (כך תגרמי לו לחשוק בך לתמיד) גם חיי המין.

X MAS
נעמי בת התשע ראתה קישוטי חג מולד בחנות בפעם הראשונה ונדהמה. שאלתי אותה אם הם מושכים אותה והיא אמרה: כמו אופנת גברים. זה יפה, אבל לא בשבילנו.

YELLOW BUSהאוטובוסים הצהובים שמתחילים לעשות חזרות על המסלול שלהם בשבוע שלפני תחילת הלימודים, הנהג המבוגר שבא להציג את עצמו בפני ילדה קטנה בסוף הקיץ, לוחץ את ידה ואומר: שמי ג'ק , אני אחכה לך כאן בכל בוקר, לא לרוץ, ותמיד להוריד את דלת המוסך מפני הסנאים. כל אלו מחזירים את האמון בעולם טוב. נוסף להם צורתו המיושנת בכוונה של האוטובוס הצהוב, שנראה כאילו ילד צייר אותו. הוא נוסע באיטיות ובכבדות כמו מכוניות מהמאה שעברה, עושה קולות, ומוגן על ידי חוקי תנועה דרקוניים – אבוי לנהג שיעיז לנוע בזמן שאוטובוס צהוב עוצר ומוריד ילדים- אפילו במסלול הנגדי. יחד עם ברזי הכיבוי, תיבות הדאר, שוטר המקוף שבדיוק יוצא מחנות הדונאטס- הרחוב האמריקאי זרוי סמלים של שגרה בטוחה. אימהות ועוגת תפוחים, מתאמץ להרגיע את הפחד הגדול שמתחת לפני השטח. פחד העוני. הבדידות. חוסר המשמעות.

ZIONISM
בתום שנתיים, טבולה בטוב שארצות הברית יודעת לאפשר, שרוטה מהצדדים המכאיבים שלה, אני מתגעגעת הביתה.
לאור, לשייכות הפשוטה, לעברית שמחבקת מכל כיוון, למדרשים היצירתיים על מושגים מסורות ומנהגים יהודיים, שמצויים בכל ולא עושים מעצמם עניין. לשבת שנכנסת ויוצאת גם ברדיו ובטלויזיה, לשכנות והחברים בשכונה, שפוגשים אותם בבוקר בצרכניה, בלי לקבוע מראש. לזכרונות שלי, למימדים הקטנים שקל להתמצא בהם, לטיול שבת בו אפשר להגיע עד החרמון ולחזור באותו הלילה, להשתתפות בפרוייקט היהודי המופלא- של יצירת מרחב וזמן יהודי טוטלי, על כל האתגרים והאפשרויות שגלומות בו, ולתחושה שמעבר לים - תמיד יש אמריקה.