סיפור חרותא, מתוך: השוק. הלב. הבית / ד"ר רות קלדרון

הצמידות שבין יום האישה הבינלאומי ופורים מביאים אותנו לחשוב ולהרהר על נשיות פמיניזם ותחפושות.
חרותא  (תלמוד בבלי, מסכת קדושין, פרק ד')

רבי חייא בר אשי הוה רגיל

כל עידן דנפל לאפיה הוה אמר:

הרחמן יצילנו מיצר הרע.

 יומא חד שמעתינהו דביתהו,

אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי

מאי טעמא קאמר הכי?

 יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה

חלפה ותנייה קמיה. אמר לה מאן את?

אמרה: אנא חרותא, דהדרי מיומא.

תבעה.

אמרה ליה אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא.

שוור, אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה חוה קא שגרא

דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה.

אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי חוה מעשה.

אמרה ליה: אנא הואי אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני.

תרגום:
רבי חייא בר אשי היה רגיל,
כל זמן שהיה נופל על פניו,
לומר: הרחמן יצילני מיצר הרע.
יום אחד שמעה אותו אישתו
אמרה: הואיל וזה כמה שנים שפרש ממני,
מה הטעם שהוא אומר כך?
יום אחד היה לומד בגינתו,
קישטה עצמה חלפה ובאה לפניו.
אמר לה: מי את?
אמרה: אני חרותא (הזונה הנודעת) חזרתי היום.
תבעה.
אמרה לו: הבא לי את הרימון הזה שבראש העץ.
קפץ, והביא אותו לה.
כשבא לביתו, היתה אישתו מסיקה את התנור.
עלה וישב בתוכו.
אמרה לו: מה זה? אמר לה: כך וכך היה מעשה.
אמרה לו: אני הייתי.
אמר לה: אני, מכל מקום, לאיסור התכוונתי.

התחפושת כהזדמנות למימוש חלקי אישיות דחויים
"... האישה בוחרת לביים לבעלה ניסיון... זהו תפקיד-חלום בשם ובדמות שבדתה בהשראת הזונה המפורסמת בת הזמן והמקום "חרותא". בתחפושת, בחסות הדמות החדשה, הזרה, משתחררת אישתו של רבי חייא מן האיסורים ומפנה מקום לכוחותיה שכבשה בשם הבעל, בשם ערכי הקהילה וציווי הדת. העונג שבהתלבשות בבגדי פיתוי, לתת לבד לזרום עם קווי הגוף ולא להיעלם בתוכו; פיזור השיער, איפור העיניים - כולם מעשים חיצוניים שיש להם הד פנימי..."חרותא", מלשון חרות, מעיד על ריבונותה של הזונה (ושל אשת רבי חייא בדמותה) גופה... כמה אירוני, שבעולם שבו נשלטה האישה בנערותה על ידי אביה ובבגרותה על ידי בעלה, משמשת הזונה לביטוי ספרותי של חירות גוף ונפש..."